עוד לא בטוח... נראה...

אני רעב.
זה לא שלא אכלתי או שלא היה ערב נפלא.
חבל ואוף.
הצלחתי להרוס אותו קצת.
אני מקווה שלא הרבה.

שבעתי כבר מלהאכיל את עצמי סבלנות.
זה מצחיח מדבריות בנשמתי.
לפעמים אני רוצה.
לפעמים סבלנות חשובה.
ולפעמים.
כל מה שאני רוצה זה להכאיב.
או לקשור.
לקשור.

הפסקתי לשמוע את הבכיינית והבוס תפס את מקומה.
היום הוא שר לי בעצבים והמון כעס שאלו ימים טובים יותר.
רגע לפני שהתשובה הנרגנת שלי הגיעה הוא עבר לשיר על רוי.
גם הוא שר לבודדים.
הסבלנות והרעב נאבקים על מקומם.
אני יודע שיש סיכוי טוב, מאוד אפילו, שלא נישאר חברים.
בכלל.
אנחנו עדיין מדברים, למרות שאמרתי לבלרינה שאולי עדיף שלא לעשות דברים כאלה.
קל לתת עצות.
אבל אני יודע שזה מתקרב.
ואני יודע שלא ישאר הרבה.
חשבתי פעם שכן, היום אני די משוכנע שלא.
אני אופתע אם כן.

הרעב והסבלנות.
הם יחכו.
כמו כולם.
כי עכשיו אני.
ההוא לא הלך אבל עדיין אני.
קודם כל.
צריך לגדול.
בלי תירוצים ובלי סיבות.
אני.

הולך לישון.