עוד לא בטוח... נראה...

אי אפשר להגיד שנפגשנו במקרה.
אבל זה הפתיע קצת את שנינו, אני חושב.
כשהחלטנו ללכת על זה.
היא הגיעה אליי לתקופת זמן מוגבלת, קבועה וידועה מראש.
זה נראה לנו יותר נכון ככה.
טהור ונקי בלי אהבה.
חיטטנו קצת ומצאנו פרוטוקולים שהתאימו לנו יותר או פחות.
דיברנו על זה והחלטנו ללכת על הקו היותר רישמי.
היא קיבלה מילת ביטחון ובפעם הראשונה שנפגשנו היה לה safe call בשעה מסויימת.
גם בפעם הראשונה שהיא הגיעה אליי הגיעה השיחה שאמורה היתה להציל אותה.
ידענו שהיא לא תשתמש בה אבל זה היה חשוב.
חשוב לה אז חשוב לי.
היא רצתה את הרשמיות והכל למרות שאני לא הרגשתי את הצורך.
בפעם הראשונה שהיא הגיעה לא הכל היה חדש אבל זה הרגיש ככה.
כשהייתי קורא לה לבוא ולשבת לידי היא היתה מגיעה וכורעת לרגליי.
זה נראה לי טבעי לחלוטין וזה נראה לה הכי נכון שבעולם שכשאני קורא לה לבוא ולשבת לצידי היא תכרע לרגליי.
אני לא זוכר שאי פעם אמרתי לה, זה פשוט היה שם מהרגע הראשון.
והמשיך.
היו הרבה ניואנסים קטנים בהתנהגות שלנו.
המון רשמיות ובחלק מהזמן היתה הקפדה יתרה על פרטים.
זה היה חשוב.
הענשתי אותה פעם אחת וגם זה היה יותר מדי.
היא דרשה מעצמה הרבה ולא פחות מכך, ממני.
שנינו רצינו ועל מעידות וחוסר הבנה לא מענישים.
שני אנשים גדולים שחיים צרכים ורצונות.
היא היתה כורעת לרגליי והיינו מדברים שעות.
לקח לי זמן להבין שהיא לא היתה זזה מהאיזור המאוד מצומצם שהיא הקציבה לעצמה.
היא היתה יכולה לשבת ככה שעות.
היתה מתבוננת בי עובד, או קורא, מחטט באינטרנט.
מתבונן בה.
לפעמים היא היתה מתגנבת ומניחה את ראשה על אחת הברכיים שלי, מחבקת לי את הרגל.
לפעמים זה הייתי אני שמציב את הרגל בזווית מסויימת והיא היתה רצה אליי.
היה לה שיער נפלא שעשה לי נעים בכפות הידיים.
גיליתי שאני יכול להתרכז יותר ככה.
למרות שלפעמים היא היתה קצת... אה... מפריעה.
אבל גם אז הייתי מרוכז הרבה יותר.
בה.
לפעמים היינו מנהלים דיונים סוערים והיא היתה מנפנפת בידיים שלה גם אז הברכיים שלה כמעט ולא היו זזות.
הייתי מתכופף ומחזיר למקומה קווצת שיער סוררת, לפעמים היא היתה עושה את זה בעצמה.
היו לה מבטים כעוסים לפעמים שהיו מבעירים בי אש ותשוקה והייתי מתכופף ומביט בה.
היא היתה מביטה בי בהתרסה מבעד למסך השערות שלה.
פעם היא אמרה לי שזה מוזר ונכון לה שאני יכול להשתיק אותה במילה.
חייכתי.
אחר כך ראיתי שהיא גם.
היא ידעה שאני מעדיף נשיקה.
כשהיינו נכנסים למיטה היא היתה מאושרת.
היא מעולם לא ישנה על הרצפה למרות שדיברנו על כך.
הרבה אחר כך אני אבין שהיא היתה מאושרת שאני בכלל מרשה לה לישון ורק אחר כך בגלל הפוך.
זה היה כל כך ברור לה שאני יכול להורות לה לשמור על שנתי כל הלילה והיא תעשה את זה.
דיברנו על גור ועל בעלות מול שליטה.
היא למדה את כל התנוחות הראויות והציגה אותן בפניי.
היתה גאה כל כך באותו היום.
באותו היום היא הפתיעה והרשימה אותי.
לגמרי.
שלחתי אותה להביא כרית.
כשהיא חזרה איתה אמרתי לה שהיא שלה.
מחווה קטנה.
זה גרם לה לבכות, כמעט.
מאותו היום היא היתה יושבת על הכרית שלה.
כורעת, יותר נכון.
הכרית הזו לא הרגישה את הישבן שלה, רק את הברכיים.
וגם זה רק אחרי שהיא ווידאה שאני מרשה.
הכרית היתה אחת משלוש שהיו מונחות על המיטה שלי.
זהות לחלוטין אבל היא תמיד זיהתה את שלה.
באותה תקופה לא הבנתי איך.
פעם בילגנתי לה את הסדר, חשבתי שאולי בגלל הסדר היא מזהה אותה אבל היא נעמדה רגע מול המיטה התכופפה ולקחה את הכרית שלה.
שאלתי אותה איך היא מזהה אותה כל פעם.
"מה זאת אומרת איך? זאת הכרית שאתה נתת לי".
היא הופתעה מהשאלה.
אני עדיין חושב שאין תשובה אחרת שתהיה יותר נכונה אבל את זה גיליתי רק אחר כך.
אחרי שאלות לאחרות.
היא השקיעה את נשמתה בלהכין את התה שלי כמו שאני אוהב.
פעם נכנסתי למטבח מבלי שהיא הרגישה והתבוננתי בה.
היא מדדה את הסוכר בדיוק של גרגרים כמעט.
מילמלה לעצמה משהו שלא הצלחתי להבין והוציאה מעט סוכר מהכוס.
היא תמיד חיממה מים לכוס אחת.
גם כשהרשיתי לה לשתות גם.
היא מעולם לא קיבלה זאת כמובן מאליו ורק אחרי שהתחלתי לשתות היתה שואלת אם היא יכולה גם.
היו ימים שהיא לא שאלה בכלל.
ימים של בעלות אחרת.
פעם תפסתי אותה קוראת לי "המאסטר שלי" כשהיא דיברה עם אחת החברות שלה.
קצת אחר כך היא פנתה אליי כך בעצמה.
ואני שיש לי שם שאני אוהב ושמות תואר כאלה ואחרים לא עושים לי את זה
מצאתי את עצמי מחייך בטירוף.
אולי כי היא השתמשה בתואר הזה רק לפעמים.
היינו שונים בחלק מהצרכים שלנו.
דברים שהיו מהותיים עבורי.
דברים שהיו מהותיים עבורה.
את הרשימות הרשמיות כבר מזמן הנחנו מאחורינו איפשהו די בהתחלה.
למרות סוג הרשמיות שבחרנו.
היינו פאקינג שונים.
ואז הגיע היום ושיחררתי אותה.
אני לא בטוח.
אבל כשהדלת נסגרה אחריה
רגע לפני
שמעתי "מאסטר" רפה אחד.
אני לא בטוח.
אני רק יודע שהדלת נסגרה אחריה ואני עמדתי במסדרון.
הדלת הזו נפתחה ונסגרה עבור אחרות אבל היא מעולם לא פסעה לתוך חיי שוב.
שיחררתי אותה.
היא לא שיחררה אותי.
זה לא חד סיטרי.
אני לא מאמין שיש רק צד אחד שנקשר.
זה תמיד
שניים אוחזין
לולאה של העצמה
והיא לא יכולה להתקיים כשרק צד אחד מחזיק בה.
זה אף פעם לא חד צדדי.
אני משאיר לעצמי זכרון נפלא עם הרבה חיוכים מאישה מדהימה שאני מקווה שמצאה אחד אחר, מתאים יותר.
לא קראנו לזה אהבה אז.
שני אנשים גדולים עם צרכים ורצונות שהעזו לחיות אותם.
שני אנשים גדולים
שונים
קצת
רק קצת