עוד לא בטוח... נראה...

התעוררתי עכשיו.
יצא שהבוקר התעוררתי מעט מאוחר, אני לא אוהב לצאת לטיולים בלי לישון היטב לפני.
אז התעוררתי בעשר בערך, אחרי חמש שעות שינה. יקיצה נעימה כזו, בלי לחץ.
טיול שלי, זמנים שלי.
למרות שכבר הרבה זמן לא טיילתי בקבוצה ואני עוד לא יודע איך אני מרגיש כלפי זה.
התקלחתי והתארגנתי.
הילד היה צריך מעט נוזל קירור אבל חוצמזה הוא לא היה צריך כלום.
לא בדיוק ידעתי לאן אני רוכב אבל רגע לפני שיצאתי מהבית הסתכלתי קצת באינטרנט.
מסתבר שישנן עשר דרכי נוף שקק"ל הכשירה והן אמורות להיות עבירות לכל כלי רכב.
התעלמתי מהאפשרות של חצץ חד והסיכוי להיתקע באמצע שומקום והחלטתי על דרך נוף יער ציפורי.
להגיע ממערב ולצאת במזרח.
אחר כך זו תסתבר כהחלטה טובה מאוד.
תידלקנו ויצאנו.
לקח לנו הרבה זמן, הפעם, להיכנס למוד של טיול.
גם הבומים בתוך הקסדה לא בדיוק עזרו.
אבל בסוף זה הסתדר והתייצבנו על מהירות סבירה מאוד.
כביש החוף.
אני רוכב בשוליים יותר משלושה קילומטרים של פקק עצבני רק כדי לגלות שבתחילתו ישנן שתי מכוניות שנוסעות 60 קמ"ש בשני המסלולים.
אני קצת שר בקסדה, קומץ של קרעי מחשבות מתעופפות לי בראש מבלי להיעצר ולתת לי לסיים לחשוב אותן.
בירידה בקיסריה שלחתי יד לאחור לטפוח על ירך רפאים, לסמן לה להחזיק חזק.
לקח למוח שבריר שניה לחזור בחזרה למצב בודד ואני מצאתי את עצמי מסדר את התיק במקום.
התיק הזה כבד.
אין בו כמעט כלום אבל הוא כבד רצח.
לא מבין למה.
מאוחר יותר לאורך הדרך יהיו עוד כמה מעידות זוגיות כאלה אבל באופן כללי זה היה טיול בודד.
לא הסתכלתי יותר מדי במפה וכשצללתי לתוך הפניה תהיתי אם זה הולך להיות "טיול לאיבוד" כזה או שבאמת נגיע לאן שאנחנו רוצים.
לפעמים טיולי האיבוד לוקחים אותנו למקומות מאוד מוזרים.
אותי ואת הילד.
במגידו עשינו עצירה קצרה לפיפי, מים, דלק וקצת להיסתכל במפה ולנסות להבין אם הלכנו לאיבוד או לא.
מסתבר שלא.
נפלא.
אז המשכנו הלאה.
איפשהו באמצע הדרך התחלתי להרגיש רעב.
ממש רעב.
רציתי עץ שאוכל להשתרע תחתיו וללעוס את הלחמניות והשמנת שהבאתי.
רציתי צל וציפורים.
רציתי הפסקה ארוכה עם המוזיקה שאני אוהב באוזניים ואולי גם לחפור עם הבהונות קצת באדמה.
רציתי.
אז מה.
הגעתי לאלון הגליל וירדתי לשביל.
המון חצץ בהתחלה שהלך ונעלם ככל שהמשכנו עם השביל.
גם לא מעט משפחות שנעצרו לצד הדרך לאכול.
מוזר, כי במפה מצויין שישנם חניונים וירידות לאתרים יפים לאורך השביל אז למה דווקא כאן?
הלמה התגלה אחרי קילומטר בערך.
אין אפשרות לרדת מהדרך והבאמצע שלה היא שלולית ענקית עם קוליסים טריים.
החלטתי שלא לחשוב שאולי זה מכוון, בכל זאת, כל השביל והאיזור יבשים חוץ מהנקודה הזו ואי אפשר לעקוף אותה.
תהיתי מה היה קורה אם הייתי נכנס מהצד השני ומגיע עד לכאן רק כדי לגלות שאני צריך להסתובב ולחזור.
לפעמים יש החלטות שיוצאות לי טוב גם אם הן מתקבלות ברגע.
אז החלטתי שנרכב עוד קצת ונתמקם בכניסה מהצד השני, נראה שיש שם הרבה עצים ולא הייתי בטוח אם בא לי להגיע לחנתון או לא.
יופי.
החלטה ממש טובה.
כל הדרך ניבט אליי הירוק הזה מצד שמאל ורק הזכיר לי איפה הייתי יכול להיות עכשיו.
גם החשק לעץ התגבר ככל שהרעב כירסם בי עוד קצת ועוד קצת.
כשהגעתי לצומת גיליתי שאין ירידה ליער מהצד שלי והרמזור הראשון שאי אפשר לעשות בו פרסה נמצא בקבינימט.
אז המשכנו הלאה, מהרהרים באפשרות לחתוך לאחד הגנים הציבוריים בחיפה כששוב פעם מצאנו את עצמינו בכביש העמקים.
רגע לפני שאני מתיישב ליד העץ בש.ג. נזכרתי שיש כמה עצים הלאה משם.
אז המשכתי ומצאתי את עצמי מתיישב בתוך מרעה פרות, מתחת עץ עם משהו שנראה כמו התחלה של בנייה מוזרה ברקע.
רוח נעימה.
ישבתי ולעסתי את הלחמניות והשמנת והסתכלתי על הכביש והישוב שמולי.
מחשבות באו והלכו אבל אף אחת לא באמת נעצרה.
משום מה לא יצא לי לחשוב מחשבות כבדות בטיול הזה.
רגע לפני שסיימתי לאכול עברו ארבעה אופנועים, שלושה מוזהבים, במהירות שאין לי אפילו בסקלה.
הסתכלתי על הילד שלי בתוך הירוק ודווקא הייתי מאושר באותו הרגע.
מוקף במרווה וזעתר.
הירהרתי קצת לגבי הטיול הלא ממוצה הזה והחלטתי שצריך עוד אחד, יותר מפוקס.
באמצע עוד פירקתי את כל התיק.
משטח את התוכן על העשב הירוק.
באמת שאני לא מבין למה הכל כל כך כבד.
המזוזה שלי, וקצת שמן ופאסט, קצת ניירות, אבן נחמדה שפעם מצאתי.
טישו, צעיף, טאמאגוצ'י ישנה שצריך להחליף לה סוללות, אטלס הכבישים ועוד טיפה'לה שטויות.
הרמתי את הכל ביחד וזה לא היה כבד בכלל.
הרמתי את התיק וגם הוא לא כבד.
רק שביחד הכל שוקל כמו החיים שלי.
המחשבה הזו נתקעה לי בראש יחד עם הדימוי המתבקש של שק האבנים שכל אחד מאיתנו סוחב.
זה לא הטיול שיפתור את הכובד הזה, כנראה.
אני אשכרה אצטרך להאיט קצת ולפנות זמן למחשבה הזו.
אולי מחר, אולי בטיול הבא.
את הדרך הביתה עשינו מהר יותר ונכנסנו לפוך מרוצים לגמרי למרות שהטיול כטיול לא היה משהו.
אבל היה בו זמן לעצמי וגם מצאתי עץ נחמד.
אז זהו, מרק ואחר כך קצת טלפונים לחברים.
שלא ידאגו הרבה.

נסיונות נואשים שלי להבין אם המצלמה של הסלולרי החדש באמת עובדת.
הילד בכלל בצבע סגול חושני ולא כחול.
המממפפפףףף....