"חבל שאתה לא נשאר לכרבל אותנו".
"זה יותר נכון ככה".
היום התחיל בבנק, נורא נחמדים אליי שם פתאום.
אחר כך גיליתי שהתווסף עוד שם לרשימת המתנות.
רשימת המתנות.
רק שתיים מתוך שמונה שאני צריך לקנות לא כולל המתנות לקטנים אבל בזה אני טוב וזה גם לא יומולדת אז אני יכול להביא משהוא קטן.
ספר ושמלה סינית אדומה עם הדפסי זהב.
עכשיו נשאר למצוא שרשרת יפה, קופסא מעוצבת, ליצן מוזר, משהו למלאכת יד, ואיזה משחק נחמד ל- xBox.
השמיני כנראה כבר לא חבר אז החלטתי להפסיק לספור אותו.
כל היום במרדף אחרי דברים שיש לי בראש ואני מוצא רק דברים דומים אבל לא ממש זהים.
אז הודעתי לו שאני לא בא היום בגלל מחוייבות משפחתית מוקדם מחר בבוקר למרות שהייתי יותר משמח אם הויקינג היה מוריד אותי בשתיה.
ואז אחותי התקשרה ואמא שלי התקשרה לוודא שאחותי התקשרה ושתיהן ביחד סיפרו לי שלאחיין שלי יש דלקת אזניים חריפה אז הכל מבוטל מחר.
יופי.
אז הלכתי לבקר את החתולים.
אחת ההחלטות שלי לשנה החדשה היתה לשחרר אותה בעדינות.
כבר קיבלתי את ההחלטה הזו בעבר אבל היא קצת נתקעה והגיעה הזמן להניע אותה שוב.
אז היום היתה לנו שיחה טובה.
קצת קשה לדבר עם מישהי שלא מסוגלת לדבר איתך בלי תיווך של לפחות בקבוק יין.
אני כבר לא במקום של להחזיק לה את השיער כשהיא מחבקת את האסלה.
אבל היום דווקא היה בסדר.
היא שאלה.
ואני עניתי
שכן, אני יוצא עם אחרות.
אחרי הרבה מאוד זמן אנחנו במצב שהיא מספיק חזקה להתמודד עם זה ואני במקום חזק הרבה יותר מכדי לחשוב שאני עושה לה טוב בזה שאני מסתיר.
אני עדיין חושב שזה לא היה נכון לומר לה את זה לפני, רק הסיבה למה לא אמרתי היתה צריכה להיות שונה.
עניין של אינסטינקט, אני חושב, ואיך שהמוח מפרש אותו.
או איך קל לו יותר לפרש אותו, יהיה מעט יותר מדוייק.
לקח לה רגע להסדיר את הנשימה ואז היא פשוט הוציאה את זה החוצה.
שהיא הבינה בשבוע האחרון שאני באמת לא חוזר.
אז היא מוכרת את הבית.
חוזרת הביתה.
שמחתי בשבילה.
החתולים היו כל כך נחמדים אליי הערב, כאילו שהם יודעים שעוד מעט אני אצטרך לעשות את פרויד בשביל לראות אותם.
אני תוהה אם היא בחרה את המיקום בגלל הכביש או הזכרונות.
אני אפילו לא צריך לקוות שהיא תהיה מאושרת שם.
העיר הזו עושה נעים לאנשים שאוהבים אותה.
בדרך חזרה היה לי רטוב במכנסיים מהלחות על המושב אבל זה לא הפריע לי לעשות את הסיבוב שאני אוהב נמוך ומהר.
אם לא היה קר ולא הייתי כזה חננה הייתי פותח את המשקף ומביא לק באספלט.
אבל היה קר ואני חננה אז שמע"צ ידאגו לנקיון של הכביש ואני אשמור את הלשון שלי לשימושים אחרים.
נישן כמה שעות.
נתעורר, ניקח שתי לחמניות, כפית וגביע שמנת.
בקבוק מים עם ארומה של חלודה מהברז הביתי, גם.
נתקלח ונתלבש כי זה חשוב.
נבדוק שמן ומים ולחץ אוויר, נתדלק וניסע לטייל.
אני והילד.
לא יודע לאן רק יודע שבוער בתוכי טיול כבר יותר משבועיים.
אני אזכור לקחת סוודר.
באמת.
לפני 17 שנים. 27 בינואר 2007 בשעה 1:50