עוד לא בטוח... נראה...

היום עבדתי מהבית.
התעוררתי מאוחר אחרי לילה רצוף חלומות הזויים ומעניינים.
לא, זה היה חלום אחד.
ארוך.
אני חוגג היום שבוע לחברות ההדוקה עם הכתף התפוסה שלי.
אחרי לילה שלם שחבטתי באנשים ואני זוכר במעומעם שהובלתי מישהי קשורה בפרקי ידיה בחבל לבן, זה בהחלט חשוב לציין את יום השבוע שלנו.
הצלחתי לגרור את עצמי מהמיטה ולסתום את הפה עד המקלחת החמה שאיכשהו קצת הקלה על הכאב.
מספיק בשביל שאסחב שבע עשרה קילו כביסה למכבסה ומשם ישר לבית המרקחת לקנות בן גיי.
בדרך כלל אני לא נוטה להשתמש באמצעים כימיים אבל היום תוך כדי עבודה בסביבה השניה החלטתי שאולי שווה להתקין כבר תוכנת דואר.
אז התקנתי.
הסתבר שהבוס שלי סידר לי דייט אצל אחד הלקוחות רק שכח להודיע לכלה להתלבש.
את המייל שלו קראתי בפיג'מת הבית מחוסרת הפסים שלי.
אז ישר התלבשתי וכאב לי.
בהתחלה לא כל כך רציתי אבל נזכרתי באותו היום שנתפסה לי הרגל והתיישרה.
היא חשבה שזה משעשע שאני רוכב עם רגל אחת מונפת באוויר אני חשבתי שלא כל כך.
זה לא כל כך היה טוב בסיבוב ההוא ואחר כך כשירדתי מהאופנוע היא תהתה אם אני יודע לצעוק אהוי וכאלה כי ללכת כאילו יש לי רגל מעץ אני עושה מצויין.
כן, אני יודע.
אני אשלים מגנזיום ועוד קצת דברים שכנראה חסרים בי.
בכל מקרה, המחשבה על הסיבוב שאני אוהב ואז כיווץ בלתי נמנע של הגוף כשאני מסתכל לאחור לראות מי בא וההתקפלות מכאבים על האופנוע שכנראה תגיע אחרי שלחה אותי לבית המרקחת השכונתי.
יש גבול והגבול עובר בלהיות מפגר מספיק כדי למנוע מעצמי את חדוות הרכיבה.
אז מרחתי את הגועל נפש הזה שבאמת עוזר, לא להרבה זמן, אבל עוזר.
גמיש במידה מספקת, עדיין.
ואז הבוס התקשר וסיפר שהוא שכח להודיע לי שלא צריך ללכת לשום מקום, זה בסדר.
בתגובה הודעתי לו שהצלחתי לרצוח כרטיס זכרון שאני עובד עליו כבר שבועיים.
הוא יקנה חדש.
הצורך בתה והעובדה שאין פה עוגייה שווה אחת שלחו אותי החוצה לקנות קומקום חשמלי, שוקולד ממולא בקרם תות, ממולא בקרם ברנדי, ממולא בשוקולטה ועוד אחד מריר עם שישים אחוזים של מוצקי קקאו.
הממולא קרם תות התאבד בדרך הביתה.
עם כל קוביה שקפצה לי לתוך תהומות הגרון אל מותה הבלתי נמנע הרגשתי איך הוא נגמר לי בידיים.
צעקתי לו שוקולד! מי אמורה! שוקולד! אל תעזוב אותי ככה באמצע הרחוב לבד! מה אני אעשה בלעדיך?
הזקנה במעבר חציה נראתה עצובה גם כן.
כנראה שמותו בטרם עת של השוקולד שלי נגע במשהו עמוק בליבה.
הגעתי הביתה וישר חנכתי את הקומקום.
היות והוראות זה לחננות שתיתי תה עם בוקה של חלודה ובודי של פלסטיק.
החלטתי שאני חננה והרתחתי את הקומקום שלוש פעמים כמו שכתוב בהוראות.
זה לא העלים את הבוקה של החלודה, אגב.
אני תוהה אם לא הייתי צריך לקרוא עוד קצת לפני שזרקתי את ההוראות לפח והן נרטבו לעזאזל.
עבדתי עוד קצת ואז עוד קצת כי בכל זאת, קמתי מאוחר ואני משתדל להיות אחראי גם כשהפוך שלי מאנפפת את אהבתה ולא להיכנע.
זה עזר רק לפוך כי יצא לי להגניב מבט בבלוגים וכאלה כשהמחשב היה עסוק בלנסות ולרצוח את הכרטיס השלישי והאחרון שיש לי.
אני רעב פתאום.
בא לי סטייק טוב.
בא לי ניוקי בטטה ברוטב תרד.
רציתי להכין פתיתים עם טונה אבל אני עדיין נזכר באתמול כל פעם שאני מחטט באף.
מסתבר ששום לא מעלים את הריח של הדגים מהאצבעות.
כל יום לומדים משהו חדש, ככה הוא אמר לי פעם.
אחרת זה יום מבוזבז.
לפעמים אני חושב שאין מספיק ימים ביום אחד שלי.