עוד לא בטוח... נראה...

"עכשיו אפשר?"
הגוף שלי.
"כן, עכשיו אפשר".
אני מחייך לעצמי ברוך כשגלי הכאב פושטים בי כמו אש בשדה קוצים ומתנפצים אל בין השכמות שלי.
רסיסים של כאב קורעים שריטות במוחי.
שוב התעוררתי עם כאב בכתף.
עם לא הרבה זמן למקלחת אחרי שהפוך כירבלה אותי בלילה והחליקה את קמטי החלומות למשהו נסבל.
קשה לי לישון בלילה.
חושך נעים שמעיר אותי לחיים אחרים.
מקלחת רותחת ולא מספיק ארוכה ואני מצליח איכשהו לגרור את עצמי החוצה.
המון בן גיי.
ריח מעניין.
אני פוער את דלת ארון הבגדים לרווחה.
אין שום שפחה, ראבאק איך שהאש בוערת בי מאז הפוסט הזה שלך, רק קצת חולצות מהוהות.
אני בוחר חולצה קצרה וסוודר עם צווארון גולף, שיחמם לי את הכתף.
זיפי זקן זה נחמד אבל זה גם מורט את הסוודר.
אני צריך בגדים חדשים.
הבן גיי שורף אותי קצת כשאני משתחל לתוך הסוודר ואני יוצא החוצה אל הילד.
הרבה מכוניות.
לאט לאט הגוף מגיב ואנחנו מתרגשים אל תוך הרכיבה.
בסיבוב שאני אוהב הגוף שלי מעביר את הכאב למקום אחר שהופך אותו לפיסת אינפורמציה נוספת שאני מקבל על מנת להתמצא היטב בסבך הנתונים שמגיעים מהכביש ומהחיים שלי.
הכאב ינשוב בתוכי שבריר שניה אחרי שארד מהאופנוע ליד הדלת של העבודה, קצת אחרי שאתכופף לקשור את הגלגל האחורי.
אני נכנס לעבודה ומכין לי קפה חזק עם שאריות של משהו אלכוהולי וקצת עוגיות.
בדרך אני והבוס מדברים על אופנועים ותאונות.
עשו לי הפתעה היום והזמינו לי את החשמלאים שאני מחכה להם הרבה זמן.
חבל שלא תיאמו איתי מראש.
בסך הכל נקודת חשמל אבל החשמלאי שעמד על הסולם החליק וניסה להיאחז במשהו.
אז הוא נאחז במתג הפחת הראשי וניתק אותנו מהחשמל.
אחר כך כדי לטפל בתקלה הוא תיקתק בכל המתגים כדי לראות איפה בדיוק קופץ.
שעה אחר כך הוא הצליח להחזיר לנו את האור ואת החשמל בחדר אחד.
זה בערך הזמן שלקח לי לגלות שהשרת הראשי לא עולה ושלושה מחשבים זקוקים להתקנה מחדש.
הרשת היפה שלי שעבדתי עליה קשה בחודשיים האחרונים נגוזה כלא היתה.
גם כל המידע השימושי שאספתי עבורם ושמתי באתר נחמד הלך.
הכל.
משום מה לא הצלחתי להילחץ.
אולי כי כבר לפני חודש כשביקשתי כסף לגיבוי הם אמרו לי שלא צריך, עד שנעבור למקום החדש.
החשמלאים היו אצלנו כל הבוקר וניסו להחיות את החשמל.
אני הלכתי מאחד לאחד ועשיתי קצת ניסים, שלפחות יהיה להם איך לקרוא דואר ואינטרנט לקפה של הבוקר.
זחלתי בכל מיני חורים.
התקנתי שרתים כמו משוגע.
תחנות עבודה.
איפשהו באמצע נעצרתי וביקשתי שיעביר את הכאב קצת למקום אחר.
אחרי רגע של שקט הוא העביר את הכאב למקום אחר והוא הפך לעוד נתון שאני מקבל מהסביבה, מהגוף שלי והחיים שלי בכלל.
הילדה היפה של הסנדביצ'ים הגיעה בדיוק כשפתחתי את התיק ונזכרתי שלא לקחתי איתי כלום היום.
יותר מדי עסוק בכאב.
את הסנדביץ' של החביתה היא עוד הצליחה להחזיק ישר כשחייכתי אליה אבל ההוא עם החצילים נפל לה פעמיים מהיד.
אני חושב שהיא לא כל כך מצליחה להחזיק טוב עם היד הזו.
אולי זה משהו בחצילים.
לא בגלל שהיא כרעה לפניי וגם לא בגלל שהיא נתנה לי להסתכל לה בציצים.
גם לא בגלל שיש לה שיער באורך מתאים.
הייתי רעב והיא באה בדיוק בזמן.
אז חייכתי אליה ואמרתי לה שהיא נפלאה.
אחר כך גם תרמתי לחרש אילם אחד שהגיע להתרים אצלנו.
בתוך כל המהומה והשקט שהלך איתי גיליתי שהכאב העמום מהנשיכה של קופסת התירס לא בדיוק הולך לשום מקום והשתדלתי שלא להציק לאצבע.
איפשהו באמצע הם הצליחו להאכיל אותי בבורקסים ועוגה עם שזיפים ולדחוף לתוכי אייס קפה.
את הסוודר מזמן השארתי בצד והריח של הבן גיי הלך איתי כל היום.
מסתבר שהם עוד מעט יוצאים לסופשבוע באילת והזמינו אותי גם, עוד לא יודע אם על חשבוני או על חשבון החברה שאני עובד דרכה.
נראה, הבוס שלי לא אמר לא אבל גם לא בדיוק שאלתי.
לא כששלושה מהם צריכים להיות בחו"ל ביום ראשון ועוד צריך לעזור להם עם כל כך הרבה דברים.
קצת אחרי שיצאתי מהעבודה התחלתי להרגיש את העייפות.
הילד ואני רכבנו הביתה והרגשתי איך אדוות דמי משיקות בתוכי פרפרי אדרנלין.
לא בעיטות הפעם רק נשיקות רכות באיברי גופי השונים.
יש שיר כזה, רק לא על רכיבה.
אני בבית עכשיו.
יש עוד מעט ירח מלא ואני מרגיש איך מתוך העייפות הזו מתעוררת בי הנשמה.
אני עייף.
ורעב.
ואין בי כח לדדות אל המטבח למרות שבא לי.
המתח שבי מתפוגג.
לאט.
"עכשיו אפשר?"
הגוף שלי.
"כן, עכשיו אפשר".