עוד לא בטוח... נראה...

כשהאצבעות שלי נסגרו על הקסדה חשבתי כמה אני כבר לא מצליח לשתות כמו שהייתי.
פעם.
שאולי זה יותר מדי בשבילו.
בכל זאת, עד יום שני זה הרבה זמן.
אבל הייתי חייב לצאת.
קיוויתי שזה רק האלכוהול אבל הייתי צריך לשים את עצמי איפשהו.
רציתי
דברים.
כנראה שהעובדה שאכלתי היום שני פרצעלים וזהו די עזרה לעראק.
ובכל זאת, עד יום שני.
אז ניסיתי להסתובב ברגל.
לא אותו הדבר כמו להרגיש את החופש שהוא מגרגר תחתיי.
לפני שהבנתי מה קורה איתי הייתי בבית שוב.
נרות וחושך רך.
התחברתי לתחנה של הפריחות והבהונות שלי התחפרו בשטיח.
רוקד.
שוב.
אז אני לא יודע לרקוד.
ואין לי חוש קצב.
וגיליתי שזה לא מעניין אותי בכלל.
ועם הקרע הזה בין המחנות אני כבר לא זוכר מי מהם בכלל מארגן מוזיקה בימי רביעי בלילה ואם הם בכלל היו מקבלים אותי היום כשכל מה שאני מחפש זה בלטה לעמוד עליה ולהתנדנד עם המוזיקה.
כשהייתי משוטט בשדות יחף היה לי עור קשה בכפות הרגליים.
לאט לאט עם השנים הוא גדל והתמקם לו יופי מסביב ללב ולחלקים מרגישים אחרים.
לפעמים, כמו הלילה, אני שוכח שההגנה שלו כבר לא שם.
לפעמים אני סתם צריך
כריכה של זרועות והבל פה.
קרוב.
הפוך זוכה בי מוקדם יותר ממה שחשבתי.