עוד לא בטוח... נראה...

התעוררתי מוקדם ונסעתי לעבודה לפגוש את החשמלאים.
הם עבדו אצלנו שעתיים שבהן נשנשתי בורקסים וסידרתי את השולחן שלי.
גם קצת מהעוגת שוקולד.
אני מקווה שהסידור החדש יגרום לי לשבת יותר טוב, משום מה השולחן שלי נוטה להפוך למחסן של כולם ולא רק של כאילו.
רגע לפני שהחשמלאים הלכו ביקשתי מהם לבדוק את השקע שהם התקינו לי.
נהיה חושך.
טוב, לא ממש כי היה בוקר, פשוט נגמר החשמל.
הסתבר שהם חיווטו את ההארקה הפוך או משהו כזה.
אז הם תיקנו.
אחר כך חזרתי הביתה והלכתי לקניות חפוזות בשוק.
לא משהו רציני, רק שיהיה מה לאכול היום, את ההמשך נעשה בשבוע הבא באחד מהימים שאני בבית.
הכתף שלי החליטה לכאוב בגלים היום אז היה לי ממש מעניין.
אני לא מבין את זה.
אני יכול לעשות הכל עם הכתף, אין לי מגבלה על התנועתיות.
רק כאב שנמצא שם באופן קבוע ולא תמיד מעומעם.
אז לא הלכתי לשתות קפה או לאכול חומוס עם החבר שלי.
במקום זה שיכנעתי את המחשב שלי שהוא ממש אבל ממש חייב לתת לי להקשיב לחתולה משדרת.
מסתבר שפעם אמרתי לו לא על איזה שאלה אז הוא החליט שאף פעם יותר אני לא צריך להקשיב לשום דבר שבא לי.
יש לה קול נעים והיא שידרה לי את שנת הצהריים לחלומות מוזרים לאללה.
התעוררתי והחלטתי שדי.
מספיק עם הכאב המצ'וקמק הזה אז הלכתי לשטיח ועשיתי שכיבות שמיכה.
עשר שלמות.
בשביעית נשארנו רק אני וכח הרצון שלי כי הגוף שלי נשאר למטה, העצלן.
"כואב לך ביד, אתה לא צריך להתאמץ"
"אם אתה לא קם עכשיו, אין סקס יותר"
"אתה ימני, הכאב ביד שמאל, אני לא דואג"
"לא רצית פעם שתיים?"
הוא חושב על זה לרגע בשתיקה רועמת ואת שלושת שכיבות השמיכה האחרונות אנחנו עושים יחסית מהר.
מרוצה לחלוטין הלכתי לבשל קצת, קציצות בשר ברוטב עגבניות וזיתים.
יש אפילו תמונה.
יום שני צילומים במועדון הרנטגן השכונתי.
ריקודי עמבה בדאנג'ן מעולם לא היו נחשקים יותר.