עוד לא בטוח... נראה...

כלב שחור וקטן בלי רגל.
את הרגל שלו הוא החזיק בפה.
מישהו זרק לו אותה ואמר לו להביא.
במקום לחזור אליו הוא בא אליי.
כולו מכושכש זנב ומאושר.
אמצע רחוב בתל אביב.
זה היה חלום הפתיחה שלי אתמול.
לילה מוזר.
כששואלים אותי למה.
למה היינו ביחד כל כך הרבה זמן ולמה לעזאזל בכלל ניסיתי אני אומר שאהבתי אותה ורציתי להיות נורמטיבי.
הרבה יותר קשה לי לומר שאהבתי את עצמי פחות ממה שהייתי צריך.
בכלל, לא רק איתה.
הייתי בוחר להעמיד את עצמי במצב של נתינה על גבול ההקרבה, זה הרגיש לי נכון, משום מה.
היה לי נוח להיות מספר שניים.
לא מספיק אוהב את עצמי כדי להיות מספר אחד.
זה לא הכי מדוייק כי כשאני כן אוהב את עצמי מספיק כדי להיות בראש רשימת האהבות שלי יוצא שאני הופך להיות מספר שניים אמיתי.
חרא.
אני לא יודע לאזן את זה כמו שצריך, כנראה.
בטוח.
אז רציתי להיות חלק ממערכת זוגית.
רציתי.
רציתי לאהוב ולהיות נאהב.
רציתי.
חלק ממה שרציתי אפילו השגתי.
תוויות המחיר עדיין משולמות, וחלקן בכלל לא נתפס לי במוח.
אז אני יותר ויותר חושב על עצמי.
מנסה לאהוב את עצמי מספיק כדי להגיע לראש הרשימה.
אני מסתכל על ההריסות שאני נוטה להשאיר אחריי.
יש תזוזות בינות להריסות ולפעמים אפילו נשמעת קללה מהוסה.
החברים שלי.
אלו שבזכותם אני מסוגל להמשיך כשלפעמים לא נותרת בי טיפת כח.
כשאני מרגיש שאני שובר והורס יותר מדי וכל נשימה שלי סודקת מתוכי כאב ושברים של אחרים.
החבאתי את עצמי הרבה זמן.
הרבה מאוד זמן.
התהליך של החשיפה של האני שבי ארוך לי וכואב לאחרים.
חלקם אפילו היה שמח אם הייתי נשאר בצללים.
לא בא לי.
אני אוהב את עצמי מספיק היום כדי לא לרצות בכלל לחזור לשם גם כשקשה.
אז עוד קצת.
ואחר כך עוד קצת.
הרבה עבודה בשביל לחשוף גוש של חרא.
רק כדי לגלות אדם אחר.
טוב יותר?
אני?