עוד לא בטוח... נראה...

אז לא אכלתי אצל הילדה עם הסנדביצ'ים ביום חמישי.
יש לה עכשיו כרטיס ביקור שהיא חותמת עליו ובחתימה העשירית מקבלים סנדביץ' חינם.
גם ביומולת, אגב.
ממש תעשייה של ילדה נחמדה עם ציצים יפים.
והסנדביצ'ים שלה טובים, זה לא שאני קונה ממנה רק כי היא טורחת להתכופף ולכרוע על הברכיים כשהיא מחטטת בתיק שלה.
היה יום מוזר.
אני מחכה להמון תשובות ועד אז הכל קצת קפוא ושוקט על שמריו.
הבוס שלי התקשר ואמר שאני אוטוטו חורג ממכסת השעות שלי ושאני אתחיל לצאת מוקדם ושזו לא הצעה מצידו.
אז יצאתי בדיוק בזמן ובשבוע הבא אני אצא מעט יותר מוקדם מהרגיל.
"כמה זמן אתה כבר יודע, מניאק?"
"כנראה שיותר זמן ממך"
הבוס שלי.
לא ידע כלום.
הבעיה היתה שהוא גר במושב, שלושה בתים בכל הרחוב, אז כשהוא בא הוא לא מצא חניה.
כשהוא נכנס הוא אמר שהוא החליט לא לתת לנו לחכות יותר מעשרים דקות, עונש על זה שהוא היה צריך לחפש חניה רחוק מהבית.
ספרתי ארבעים איש לא כולל אותו ואותי.
הבנאדם בן ארבעים ומצליח לשמור על קשר עם כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותו.
אני לא מאמין במקריות והאנשים שאני פוגש מעשירים אותי.
יש לי הרבה ללמוד ממנו.
ההיא עם העיניים הכהות הסתכלה עליי מעל לבקבוק של הבירה שהשפתיים שלה חיבקו.
חייכתי אליה גם אבל האצבעות שלי בערו לעורה של אחרת וחזרתי להתעסק עם הצלחת שלי.
הקישקישוא היה לי מוזר אבל מה שהחזיר אותי לאכול בירה ולשתות יין היה מיקפא הטונה המתוק.
מאוחר יותר יסתבר לי שזו דווקא היתה החלטה טובה.
באמצע של אחד הדברים המוזרים שהיו על השולחן ומצאו את דרכם לצלחת שלי גיליתי שיש לה אחד כזה, בן זוג, ושהוא מסתכל עליי במבט של "בחוץ יהיה לשנינו הרבה יותר טוב".
גם הוא שתה בירה.
אכלתי עוד קצת בירה וחזרתי הביתה בדרך הארוכה.
עשרים וקצת קילומטרים ישבה לי ניידת על הזנב.
רכבתי בשלווה.
לא עניינו אותי כל רכבים שעקפו אותי.
גם אותם לא עניין.
הם חשקו בבשר אופנוען עבש ומיושן היטב.
בסוף הם נשברו ודהרו להם הלאה.
רכבתי עוד יותר לאט אחרי שהם עקפו אותי.
אני אף פעם לא שוכח אבל לפעמים מזכיר לעצמי בכל זאת למה אני כל כך אוהב לרכב.
זו אף פעם לא המהירות.
אבל זה תמיד החופש.