עוד לא בטוח... נראה...

בחלומות שלי אני תמיד רוקד יפה.
לא במרכז הרחבה, אבל אני מסתחרר לי בהנאה והרגליים שלי קלילות ואני מקפץ.
בחלומות שלי אני יכול להיות סופרמן, מכשף, רב שגל.
כולם.
ואני בוחר להיות קליל ואפילו לא במרכז העניינים.
מאז ומתמיד העובדה שאני רוקד בגמלוניות הטרידה אנשים.
"אני אלמד אותך לרקוד והיא תאהב אותך"
הסתכלתי עליו והוא היה רציני לגמרי.
ככה הבנתי גם מהעיניים שלה שברקו אליי כשהסתכלתי לבדוק אם היא רצינית.
החבר הטוב שלי ביסודי ידע לרקוד ברייקדאנס והיה מסמר הערב בכל מסיבת כיתה.
להבדיל מאיתנו שרקדנו את עצמנו בגמלוניות חיננית של ילדים שלא עניין אותם כלום חוץ מההנאה של הרגע.
מאוחר יותר בתיכון הגמלוניות תישאר.
העקיצות יהפכו למושחזות יותר ואני אגלה שהן כואבות פחות.
לפעמים.
כשכל מה שנשאר לי זו המוזיקה שמתפוצצת לי בפנים.
ולפעמים הגמלוניות העוקצנית תיקח את עצמה לצד, רק כדי לנשום קצת אוויר של פרח קיר ולחזור שוב.
יש תמונה מדהימה של ים שהזכירה לי את הסיכות האלו.
אני אוהב מוזיקה.
אני גם אוהב לרקוד.
אני לא יודע לרקוד.
"אין לך שום חוש קצב" היא אמרה לי פעם.
זו היתה מסיבה בבית של חברים עם אוכל נחמד ואלכוהול בכמויות.
רקדתי איתה כל הזמן והשתוללתי בהנאה רבה.
לא חשבתי שזה משנה הרבה, היא אוהבת ותסלח.
באותו הערב היא התכופפה ונעצה סיכה ברגליים שלי שלא קפצו יותר מאז.
אני עדיין רוקד אבל הרגליים שלי נשארות קרוב קרוב לריצפה.
אני מסתכל על הגוף שלי.
על החורים הישנים של סיכות שעקרתי.
על הסיכות שעוד נשארו.
קצה הלשון עוקב אחרי הסיכה שאני אוחז בשיניים ומושך שוב.
אני נושך את הסיכה הזו שמקרקעת אותי.
ומושך
שוב.
בחלומות שלי אני תמיד רוקד יפה.