עוד לא בטוח... נראה...

בחמש וחצי הצלחתי להתנדנד להדליק את הדוד ואז לחזור למיטה ולהתאמץ שלא להירדם עד שבע.
לעבודה הופעתי בשמונה וחצי אחרי מקלחת ואדים שהסתירו את הדמעות.
שעה ארורה.
אפילו התחלתי לרכב לאט יותר כחלק מההחלטה שלי להגיע יותר מוקדם לעבודה.
זו לא חוכמה לאחר רק קצת ואז לקצר זמנים כשהילד מתעורר ומעיף אותנו לעבודה לפני שאני בכלל מצליח לחשוב על לאותת בשביל לצאת מהחניה.
ואז פתאום לחשוב על לאותת כדי להיכנס לאחת והכל נגמר ואני בעבודה.
זו לא חוכמה.
החלטתי אז אני משתדל נורא לעמוד בכך.
למרות השעות המוקדמות האלו.
אתמול הבוס שלי כעס כי לא הלך לו משהו ולא עזרתי לו.
יש דברים שאפילו אני לא מצליח לעשות, בטח שלא בשיחת טלפון.
היום ביליתי חצי יום בלחבר ולנתק ולהרכיב ולנסות ולבדוק רק כדי לגלות שאני באמת צודק ושזה לא קשור אלינו אלא לחברה האם.
אז ניסחתי מכתב כללי עם הרבה אנחנו כמו שאוהבים האמריקאים ולקחתי את כל האחריות על עצמי תוך כדי שאני זורק אותה לפח ומנגב איתם את הרצפה.
קצת.
לא הרבה.
בכל זאת, עוגיות שוות וכאלה.
הבוס שלי התקשר ואמר לי שדי, אני יורד לשני ימים בשבוע כאן ועובר ליומיים למקום אחר עם פוטנציאל עוגיות ענק ואז יום נוסף במקום חשוך העוגיות.
עשה לי קצת מוזר לחשוב על המקום בלי העוגיות.
אני לא כל כך אוהב אותו, אם הייתי עובד שם אני חושב שזה היה מכבה אותי ומשאיר אותי חלול ועצוב.
והקטע הכי מוזר זה שאני חושב שלא הייתי מודע לזה בכלל.
חלול זה משהו שגודל עליך כמו אזוב על קיר.
ביום ראשון הלכתי לקנות שמנים והילדה בחנות דיברה איתי קצת.
אני חושב שהגיע הזמן לקסדה שניה, נוספת.
עם כל מה שמשתמע מכך.
היא הסתכלה על שלי ואמרה שאני צריך להחליף אותה.
קצת התווכחנו ואז היא הדגימה לי למה.
פאק.
אני באמת צריך קסדה חדשה.
ועוד אחת.
ומעיל ומגיני ברכיים.
וכפפות ומגפי רכיבה, גם.
אתמול הייתי בפגישה הראשונה של הפזיותרפיה.
מסתבר שהרופא שלי היה מספיק קריפטי בשביל להעלים את העובדה שכואבת לי הכתף והתרכז ביד הימנית שלי עם המרפק וכף היד.
בעדינות שאלתי את הפזיותרפיסטית מה נעשה.
היא אמרה לי שכשהיא תגיע לצוואר אז זה יעזור לי ואם זה לא יעזור מספיק אז שאלך לרופא ואביא הפניה יותר מדוייקת.
הגוף שלי עומד במעמסות כבדות בזמן האחרון ואני מרגיש שנמאס לו.
הוא ואני בועטים אבל עדיין לא אחד בשני.
אנחנו נזהרים.
גילינו שאנחנו אוהבים אחד את השני יותר מדי ומאז הפעם האחרונה אנחנו משתדלים להיות הרבה יותר נחמדים.
אז היום לקחנו את עצמנו לשתות בירה.
המון תנועה ותאונה אחת שבטח החזירה אנשים הרבה יותר מאוחר מבדרך כלל וכל זה בגלל סקרנים שנעצרו להסתכל.
את כל איילון עשינו בשוליים עד שהגענו לפאב.
דווקא היום לא הכרתי את המשמרת.
התיישבתי על הבאר וחיכיתי לו שיבוא.
שוב פעם הבירה הראשונה ירדה מהר.
מהר מדי.
ישבתי שם ונתתי למחשבות לזלוג אל תוכי.
זה כבר כמה ימים שאני מרגיש מעט תלוש.
לא מצליח לשים את האצבע ולהבהיר לעצמי מה בדיוק אני מרגיש.
בתוך המוזיקה הנפלאה שהם דואגים שתהיה שם ומתוך הכוס השניה של הבירה הבנתי שאני כמה.
פשוט כמה.
אבל למה?
לעזאזל.
אני מרגיש שהדברים שאני רוצה חומקים מבין אצבעות ידיי כמו ערפל עצוב.
ישבתי שם על הבאר וההיא ממול פיספסה את המילים של החברה שלה כשהיא הסתכלה עליי.
מהצד השני ישב אחד מהחברים שלי מבית הספר היסודי והתיכון והוא אפילו לא זיהה אותי.
ראבאק.
הוא השתנה.
גם אני, אני מניח.
הברמנית עם הפקינז החמוד דיברה איתי קצת והחלטנו שהיא הכי שווה שם.
לעסתי את ההמבורגר שלי ושתיתי עוד בירה.
זה עזר למלא את הבטן ולהחליק שבבי רגשות שנזדקרו בי פתאום.
אז אני כמה.
כמה.
בדרך הביתה לאמא יש חברה עכשיו התנגן לי בראש.
יש כלבים מיוחדים שמטפלים בפטריות שכמיהה משאירה אחריה.