אז לא ניצלתי את היום המדהים הזה לטיול.
במקום זה הדלקתי את pORCUPINE tREE ועשיתי כביסה.
יש כבר שלושה ארגזים ארוזים שכתוב עליהם "שטויות" וזה עוד אחרי שזרקתי די הרבה.
כשהם הגיעו לשיר השינאה שלהם אני הגעתי לשקית שאני שומר מהימים שחשבתי להחליף מקצוע עם הקבלות של מיטת הטיפולים והחומר הלימודי שנשאר לי מאז.
היא חששה כנראה שלא אביא מספיק כסף לשלם את המשכנתא, או משהו כזה.
אז כשהקורס נגמר אמרתי תודה ושלום לכולם וחזרתי הביתה.
אני מאחל לכולם אישה אוהבת שתומכת ודוחפת מאחור.
רק שאם היא כבר מכוונת אז שתכוון היטב.
זה היה יום נפלא לאריזה.
אחרי אתמול, לנקות אבק מעל החיים שלי ולארוז אותם בקרטון נקי היה כיף הרבה יותר ממה שזה בדרך כלל.
זה מענג אותי כל פעם לארוז ולהרגיש את סערת הרגשות שפריטים שונים מעוררים בי.
כמו הדרקון שלי.
פעם היו לו שתי כנפיים קטנות לבערך שלוש וחצי דקות לפני שאחת נתלשה.
ניסיתי להדביק אותו מאז די הרבה פעמים.
סוגים שונים של דבק אבל הכנף תמיד מוצאת את עצמה תלושה, לא מחוברת.
אז חלקנו אולי לא עף אבל בהחלט ממשיך לדדות וימשיך הלאה בעקשנות.
בדיוק כמו ההוא מהסרט של מונטי פייטון.
בלי ידיים, בלי רגליים ועדיין מאיים עליהם שינשך אותם.
אז אין לו כנף אחת.
ואני מצמיח את שלי.
אני מרגיש שלם.
ולא, לא שונא.
וכבר הרבה פחות כועס, מסתבר.
לפני 17 שנים. 3 במרץ 2007 בשעה 22:31
