הצלצול של הטלפון קוטע את ניכוש העשבים.
אני קופץ מהמיטה ולא מבין איפה אני כל כך.
העיר שגרתי בה נכבשה על ידי עיירת אוייב.
אני זוכר שלא היה לי כל כך איכפת עד שהבנתי שמישהו מהם רוצה את הילד.
אז החבאתי אותו מתחת לשיח, לבשתי חולצת צבא גזורת שרוולים ושורטס ממשי ויצאתי לרוץ ברחובות.
וכן, כנראה שזה עזר כי הם ישר תפסו אותי והתעלמו מהילד.
הלבישו אותי במדים אפורים.
אחד מהם נתן לי סכין ונשלחתי לעבוד במטבח עם ויקינג מזוקן שניסה להסביר לי איך לשרוד שם.
בוקר אחד התעוררתי והסיעו אותנו לאיזה קיבוץ.
ילדות קטנות בחולצות של תנועת נוער הדריכו אותנו איך לעקור צמחי יבלית.
אני זוכר שרציתי לברוח משם.
אבל כשהטלפון השתתק והחשיכה אספה אותי שוב לתוכה לא הצלחתי לחזור.
זיפזפתי בין אסופת החלומות שכבר חלמתי, אלה שאני בתהליכי חלימה שלהם ואפילו יצא לי לראות כמה חדשים אבל לא הצלחתי לחזור לעיר הזו.
"אני אמות בלי החופש שלי".
התעוררתי עייף.
היבלות נשטפו אל הביוב.
יום חדש, כנראה.
לפני 17 שנים. 8 במרץ 2007 בשעה 8:33
