עוד לא בטוח... נראה...

יום מוזר שוב.
לא מספיק החלום הזה אז נוסף לכל הצרות גם עבדתי קצת מהבית.
אני לא אוהב לעבוד מהבית.
אין לי פה את כל הפסיליטיז (למות על הילדה הזו, איך שאני לומד ממנה מילים) שאני אוהב למרות שלאחרונה יש כאן מספיק עוגיות שוות.
הבוס שלי שאל אותי היום אם מתחשק לי מחשב עבודה שיגור אצלי בבית.
אמרתי לו שאין לי בעיה עם זה.
נראה לי שגם לא תהיה לו בעיה אם את העבודה עליו אעשה בלילות כמו שאני אוהב.
הילד חייב שרשרת חדשה.
כשהיינו בטיפול הם חשבו שאוכל לגרור איתה עוד קצת ובגלל הלחץ שהיה להם באותו היום לא התעקשתי.
מסתבר שאף אחד מאיתנו לא באמת העריך עד כמה טוב אני משתמש בילד.
אז השרשרת הגיעה לקיצה וביום שני יש לי מעין יום חופש שאני אמור לעשות בו פזיותרפיה ומסתבר שהם לא יוכלו לקבל אותו.
אני לא סובל כשהוא לא במיטבו.
אולי בגלל שהוא מהווה מניפסטציה של החופש שלי.
פעם הייתי מודד את החופש בזמן שהיה לוקח לי ללכת ממקום למקום.
חצי שעה לאוטובוס העירה, רבע שעה לחבר הכי טוב, שניה וחצי לחצות את הכביש אליה ולהתכרבל על הנדנדה שהיתה להם בחצר.
היום החופש נמדד בקילומטרים.
ארבע מאות קילומטר טיול לשם, שלושים קילומטר לעבודה במשרד השווה, שישה קילומטרים לבית הקודם, קצת יותר מזה לירושלים.
"היא בת שלושים ואחת, מסודרת עם דירה ורכב, יש לה תואר ועובדת. היא גרושה שמונה או תשע שנים ויש לה ילד משלה אז היא לא תרצה ילד ממך".
המזכירה של הרופא שלי.
מאז שהיא גילתה שכשהכרטיס שלי עובר מופיע "גרוש" על צג המחשב אנחנו מדברים הרבה בכל פעם שאני מגיע.
היה קשה לי להסביר לה מול כולם למה אני לא מעוניין.
עד כמה שאני מוחצן, אני לא מנפנף, בדרך כלל, בחיבה שלי להרביץ לאנשים והוא טוב ואני אצטרך לשוב אליו.
אז ניהלנו שיחה מתחמקת בה היא נועצת את הקרס עמוק יותר ויותר ומסובבת ואני מדמם לה שם על השולחן.
בסוף הסברתי לה בשקט ובעדינות, בערך, למה לא.
בדרך חזרה אל הילד עצרו אותי עיניים חומות.
ננעצו בי חזק.
עקבתי אחריהן גם כשהן ירדו למטה, עוקבות אחרי תנועת הידיים שלה.
מתוך חזית המכנסיים שלה היא שלפה התחלה של חוטיני מנומרים והביטה בי.
"אחלה של צבע" חייכתי אליה.
החיוך הדועך שלה שרט בי כשהמשכתי ללכת לכיוון הילד.
לקח לי מעט יותר זמן מהרגיל לשחרר אותו מאסוריו.
מאוחר יותר כשנשתה תה ביחד ואני אמשמש לה את הכלבה בצורה שהיא תתלונן שמנשירה את הכלבה ולא בא לה לנקות, נדבר על זה קצת.
הכלבה היא אחת הסיבות שאני מחפש דירה עם חצר.
מדי פעם שמרתי עליה כשעוד היינו גרים אחד מול השניה ואפילו יצא לי לארח אותה כאן בדירה הזו.
כל פעם שהיא יצאה לגג פחדתי שהסקרנות שלה תגרום לה לקפוץ.
גם בבית היא היתה קופצת מהחלון אבל הן גרות בדירת קרקע אז זו לא הכי בעיה.
כשיצאנו היה ריח של לחות באוויר.
של אדמה תחוחה וצמיחה.
הרקפת שלי נובלת אבל הקקטוסים שלי צומחים ואחד מהם מוציא פרחים.
אני חסר מנוחה והילד לא הכי כשיר לקחת אותי לאנשהו אחר.
אני רוצה לשכב על הגב ולהתבונן בכוכבים.
אולי לשבת עכשיו על צוק מול הים.
מצחיק, פעם חשבתי למות ככה.
כשהאישה שלי מכרבלת אותי מול הים, לעצום עיניים ולמות כשהשמש תשקע.
אגואיסטיות רומנטית מעפנה.
נסיך הגיאות והעראק אמר את דברו ועכשיו למיטה.
אני אוהב את הקטיפתיות של הלילה.
חבל לבזבז אותה ככה.
מזל שאני יודע להירדם גם כשאני לא עייף.


החיוך הדועך שלה שרט בי הבנה.