עוד לא בטוח... נראה...

הרבה פחות כועס עכשיו, למי שיתהה בסוף.

אמרו לי שאני כותב חידות שלא אומרות כלום לאף אחד אז אני אבהיר קצת את סדר האירועים של יום חמישי.
עבדתי מהבית בעיקר, רכבתי לרופא, המזכירה שלו הציעה לי את בעלת הדירה שלה, מישהי הראתה לי את התחתונים שלה ברחוב, לאפה מהירה עם גרושתי וגיסתי לשעבר (לא הופיעו בפוסט, לא הרגשתי שזה חשוב)(כמה שאטעה) ואז תה עם חברה טובה שיש לה גם כלבה לבנה ויפה.
זהו, עכשיו אני מקווה שקצת יותר מובן.
ביום שישי הסתבר שהקפה שהתחשק לו הפך לארוחה שווה באיזו שיפודיה כאן.
בקושי הצלחתי לגרור את עצמי לשוק ולשינה מעולפת אחר כך.
בערב, מושפע משפחת הנקיון הוספתי לקציצות תפוח אדמה מגורר במקום בצל כמו שאני רגיל ואוהב.
קציצות בשר בין אדום ופטריות, למי שתהה.
יצא נחמד.
בסוף אני עוד אשתכנע לנסות לשתות את הבושמילס שלי עם לימון כמו ששפחת הנקיון ממליצה.
אין אמת בפרסום, אגב.
היא הבטיחה תגובה הולמת בבלוג שלה.
מסתבר ששקט רועם זו גם תגובה הולמת למרות שקיוויתי ליותר.
שוקו שווה רגע לפני השמיכה.
היה בוקר נפלא כשהלכתי לישון.
עשה לי חשק לטיול אבל השרשרת לא מאפשרת את זה עדיין.
התעוררתי להודעה בסלולרי ממנה שהיא שלחה לי אימייל.
כשהתחלתי לקרוא אותו הרגשתי את הכעס.
היא חשבה שהוא יפגע בי במקום זה היא הצליחה להכעיס אותי.
"אני צריך טובה"
"אין בעיה, משתים עשרה עד ארבע זה בסדר?"
"מה?"
"אמרת שאתה צריך עזרה, לא? אז אני האליבי שלך. אתה צריך יותר שעות?"
"תגידי, הגרנולה שאת אוכלת נבטה לך במוח או משהו? מה נסגר איתך?"
"אמרת שאתה צריך עזרה, רצחת מישהו?"
"לא רצחתי אף אחד, אני חושב"
"אז?"
"היא תדפוק לך בדלת השבוע עם "מה שנשאר ממני" כהגדרתה, תקחי את השקית, בבקשה"
חברה טובה שלי, גרנו האחד מול השניה תקופה ארוכה והתחברנו כמעט מיד.
אחרי כמעט שנה וחצי שאני משתדל להתחשב בה היא מנסה, עדיין לפגוע בי רק שעכשיו זה דרך החברים שלי.
כשהייתי צריך היא היתה שם ועזרה לי, הבלונדינית המפגרת הזו, כמו שהיא קראה לה והעלתה לי את סעיף העצבים לרמות שאני לא זוכר כבר הרבה מאוד שנים.
"הכותל המערבי שלום, דע לך שכל השיחות מוקלטות לצרכי חיוב עתידיים, במה אפשר לעזור?"
חברה אחרת שלי.
אני מאלה שנופלים על הרגליים.
לפעמים הגאווה הפצועה שלי מתעלמת מהנקעים והכאב ואני מדדה על הרגליים.
לפעמים אני נוחת טוב ולא נפצע ולפעמים לא כל כך.
החברים שלי.
תמיד נושמים לי באוזן את העזרה שלהם וכשאני מועד הם תמיד שם גם אם לא מושיטים יד.
הם יודעים שאני אוהב ליפול לפעמים ולקום לבד.
דווקא בהם היא בחרה לפגוע.
או לפחות לנסות.
אני לא כועס עליה.
אני כועס על עצמי, בעיקר.
"צריך לדעת עם מי להתחתן ויותר מזה ממי להתגרש" אומרת הכותל והיא צודקת.
אני כועס כי נתתי לה יותר קרדיט ממה, שמסתבר, מגיע לה.
לומדים.
גם אני.