עוד לא בטוח... נראה...

נקי.
יצאתי היום מוקדם יותר והספקתי לעבור אצל אמא שלי לתת לה את מתנת יום ההולדת שלה, לראות את דודה שלי וסבתא ואז לאבא שלי.
בסוף כל הסיבוב הזה הייתי צריך להשתין כמו משוגע.
מסתבר שכולם זוכרים שאני אוהב תה אז זה בערך כל מה שנתנו לי.
ועוגיות ועוגה שאחותי אפתה, גם.
כל כך הרבה רכבים עקפו אותנו היום כשרכבנו, אני והילד, התחשק לי כל כך לסחוט את המצערת עוד קצת ועוד קצת
להתפוצץ מאדרנלין
לצרוח בקסדה עם הבומים מהתחנה של הפריחות ולהתנפל על העלייה לאיילון נמוך מהר חזק
פאק, אני מדבר כאילו אני באמת מבין בהשכבות והשחזות ועוד כל מיני דברים.
מהירות זה אחלה של דבר ואדרנלין זו סוכריה לנשמה.
קשה לי עם העובדה שהילד מוגבל.
יש לו תור ביום שני הבא, הכי קרוב שאפשר.
באיזשהו מקום יש לזה השלכה ישירה על היכולת שלי להתעופף לאן שאני רוצה.
להגיע לאן שאני רוצה.
שמיים כחולים.
זה מה שאני רואה מתוך הקסדה.
את האופנוע הראשון שלי קניתי בלי להבין כלום.
הוא לא היה משהו מי יודע מה ואחר כך יסתבר שהמוסך שמכר לי אותו ידע שהוא לא משהו אבל אהבתי אותו נורא.
הייתי מנקה את המנוע עם קיסמי אזניים.
הפנים של הבוסית שלי מפציעים בתוך הקסדה כמו שמש.
הרקע של השמיים מעטר את פניה כמו מסגרת של תמונה יפה.
אני מחייך.
הרבה לפני שהבנתי את הטריק של להרים אותו על ג'ק אמצע הייתי קורא לחבר הענק של אחותי הקטנה שיבוא לעזור לי להרים אותו בידיים ואז כששנינו מתנשפים הייתי שולח רגל מהירה ומוריד את ג'ק האמצע למקומו.
הוא לא עבר את המאה.
בספידומטר שלו בכלל היה כתוב מאתיים ועשרים.
כשהוא הגיע לתישעים השימחה שהיתה בקסדה נמהלה בדאגה כנה לשלמותינו הפיזית.
רודיאו של איש אחד ואופנוע, ככה בערך היינו מקפצצים ורוטטים.
שמונים, למשל, הוא היה אוהב נורא.
לא ידעתי איך רוכבים, גם היום אני לא הכי יודע.
תמיד אפשר ללמוד עוד, אני מניח.
"זה מה שיש לך לעשות ביום עבודה? לשכב על הגב ולחכות לאמבולנס?"
"את רואה מה קורה כשאני מגיע בזמן לעבודה?"
הפולניה שבי לא הסתדרה עם העובדה שהיא דואגת לי.
אני תמיד אבל תמיד מאחר.
אבל לא באותו היום.
פניה ימינה בכניסה לנמל.
פיאסטה ממול בצד שלי.
לא נורא, אני חותך שמאלה.
הוא חוזר לצד שלו ואני עדיין לא מוטרד, יש מספיק מרווח בינינו ואני חוזר לצידו הימני של הכביש ללא מוצא שיש שם.
הוא שוב חותך לצד שלי.
עכשיו קצת מאוד מוטרד.
חותך לצד השמאלי ונעמד על הבלמים כשהוא שובר שוב ימינה לצידו השמאלי של הכביש
גדל לי מול העיניים אני והאופנוע בעצירה מוחלטת והפגוש הקדמי שלו פוגע בנו.
מאוחר יותר יסתבר שהוא נהג חדש והתבלבל בין הגז והבלם ובגלל שהייתי בצידו השמאלי של הנתיב גם אני אשם ולא מעניין את השופט כלום.
אבל זה יהיה אחר כך.
באותו הרגע אני הרגשתי כמו סופרמן, מושיט את הידיים קדימה והריחוף והחיוך הלום האדרלין בקסדה נקטעים כשהכידון ננעץ לי בחזה ומקרקע אותי.
אני נופל על הכביש.
הרגל שלי מקופלת תחתיי.
כשיפשיטו אותי בבית החולים יסתבר שבורג מהמנוע שלו או שלי נכנס ברווח שבין הפיקה לעצם ושאני בעצם צריך להגיד תודה כי בזווית אחרת הייתי הבעלים הגאה של תחליף פיקה לא יעיל במיוחד.
אני מזיז את האצבעות של הרגליים.
לא מרגיש כלום, הכל נראה לי בסדר.
בזווית העין אני רואה את האופנוע מוטל על הכביש.
חבר שלי מרים אותו ואני אומר תודה רבה שאני בכלל מצליח להזיז את האצבעות של הרגליים.
הגלגל הקדמי צמוד לגלגל האחורי.
הטלסקופים מתוחים ותלושים.
גלי הכאב מתנפצים לתוכי כמו שהגלים לא רחוק משם עושים למזח.
הגוף מתקשח והברך בוערת לי.
בוחן התנועה שיבוא אחר כך ימלמל משהו על שישים או שבעים קמ"ש ושזה מסביר את העובדה שהפיאסטה גם הלכה טוטאל לוס ולמה המנוע שלו נכרך לי סביב הרגליים.
מסתבר שלא רק הכידון הפריע לי לממש את חלום הסופרמן.
עד היום אני לא יודע באיזו מהירות הוא התנגש בי.
אני תמיד אומר שהמהירות לא הכי חשובה.
לא תמיד חשובה.
השופט יתעלם מהעובדה שישנם סימני בלימה רק בצד שלי ושנינו נקבל שש מאות שקל קנס ושלילה על תנאי לחצי שנה במשך שנתיים.
האופנוע הראשון והתאונה הראשונה.
רק חבלות יבשות ושרירים נוקשים.
בעיקר בגלל שהילד ההוא היה רך וספג כל כך הרבה מהמכה שהוא פשוט התקפל לשניים.
אז הוא לא היה הכי חזק, ושלא כמו בשיר של אתמול אני דווקא זוכר את זה יופי יופי.
והוא בקושי נסע אבל באמצע הלילה כשרציתי גלידה מאנדריי הוא ידע לקחת אותי.
גם לפיצה באמצע הלילה הוא לא התנגד.
אני גם זוכר את שקיות המים שהשלכתי מהחלון על הילדים שישבו עליו.
גם על אלה שרק חשדתי שאולי הולכים לשבת עליו, כי בכל זאת, אין דבר כזה להיות בטוח מדי ומניעה זה לא רק בעששת.
נסיעות הזויות.
במיוחד ההיא לאריאל לבקר חבר.
אמצע של ישוב ערבי ואני בקושי נוסע בכביש המשובש שהיה שם.
זה מרגיש כאילו כל הכפר בחוץ ומסתכל עלינו.
רק כשנרד מהאופנוע אני אגלה שהאדיוט שלף שני אקדחים כשהרכבתי אותו וככה רכבנו בלב ישוב עם אוריינטציה לא ברורה במהירות של בערך שלושים קמ"ש.
חבר אחר החזיר אותו הביתה.
אני חזרתי צרוד מהצרחות עליו.
דייטים מוטרפים על האופנוע.
היום הקפוא ההוא שגיליתי שאם רוכבים אחרי אוטובוס זה מסריח אבל מחמם.
החופש.
שלי.
הילד ההוא הרגיש טוב מאוד באיזור השישים ואפילו הקטנוע שהחליף אותו היה מהיר יותר אבל חופש זה משהו שמרגישים וחיים והוא לחלוטין לא קשור למכשירי מדידה.
כשהתגרשנו היא לקחה את הבית.
אני לקחתי בגדים, קסדה, מעיל ואת הילד של היום.
הדובי עדיין אצלה, תיכף חוגג שלושים ואחת אבל גם אותו אקח.
זו לא המהירות וגם לא הסכנה.
גם לא הידיעה שאני עלול למות או לא.
זו התחושה הזו של חופש.
אדם בעקבות גורלו, הוא אמר.
צריך רק תחנת דלק זמינה, מדי פעם, כשצריך.
אני צריך קסדה נוספת.