עוד לא בטוח... נראה...

יום נפלא.
כל כך הרבה שמש.
אני מסיים לשחרר את הילד מהמנעולים ומרשה לעצמי לכאוב.
היד שלי משחררת מנות מטורפות של כאב מזוקק שלפעמים בוער, לפעמים בועט ולפעמים הרבה דברים אחרים כולם קשורים לכאב.
אחרי מספר דקות בהן האצבעות שלי מתעוותות לאגרוף אני נושם עמוק ומרסק את הכאב לחתיכות שאני יכול להכיל ולאחסן לשימוש מאוחר יותר.
"אני אנסה למצוא את הנקודה שהכי כואבת"
היא ממששת לי את המרפק.
"כואב. הרבה"
המילים נעקרות מתוכי.
ממלאות את שדה הראיה שלי בנקודות בוהקות כמו זרעי הסביונים שהייתי מפריח כשהייתי קטן בשדות.
בדיקה ארוכה, חלקה כואבת. יותר.
לקראת הסוף היא מביאה את מכשיר האולטרא סאונד כדי לסיים את הפגישה הראשונה שלנו.
אני עוצם עיניים ומתעלם מהכאב.
מהחדרון השני עולה צליל טפיחת אגן באגן.
אני מופתע לרגע והנחיריים מתרחבים לפני שמסתבר שזו מישהי שמתאמנת עם כדור רך.
אני מקשיב לטפיחות שלו ברצפה כשהיא מכדררת.
"עוד"
"עוד"
המתרגל שלה רודה בה.
כשאני יוצא משם הגוף מאותת לי שהוא צריך פורקן.
אני מרשה לו לכאוב.
להקיא את הכאב.
אני מהרהר בפקידה של מכון הפזיותרפיה.
אני לא חושב שזה לעניין ושירותי להגיע לעבודה, לפתוח מספר כפתורים בחולצה ולנפנף בציצים מול כולם.
לעזאזל, אם הייתי יודע הייתי מגיע מוקדם יותר לבלות בצדקנות הירואית מולה.
אני עולה על הילד וחוזר הביתה.