עוד לא בטוח... נראה...

"מה זה?!" הערס התורן מתנפח "למי אין זכות כניסה?!"
הגענו לתמרור של האין כניסה בקורס לנהיגה מונעת.
הבוקר התחיל בהרבה כעס, מצידי.
כבר שנה שאני כאן בדירה הזו ועוד לא הוצאתי את הספרים שלי מהשקיות שהם מאוחסנים בהן.
יותר מדי שמש יש כאן ואין לי חשק שהם יהרסו.
היום בבוקר התעוררתי לגלות שאחד מהחלונות לא באמת אטום וכתם מים מעטר את הכריכה של ספר השירים של יעקב שקד שסחבתי מאבא שלי כשהייתי בן ארבע עשרה.
אני לא חושב שהוא בכלל זוכר שהוא אצלי, למרות שפעם אמרתי לו.
יש בו שירים שקורעים מתוכי חתיכות ומפזרים לרוח.
והוא נרטב.
אני חושב שהייתי מגיב ככה לכל ספר שהיה נרטב לי.
מעצבן.
"אה, רגע, אז אולי נעשה ככה או ככה" אני יושב בישיבת הכנה עם הלקוח החדש שלנו ובמקום להגיד לבוס שלי שזה גדול עליי אני עוד מתערב בשיחה בצורה שגורמת להם לחשוב שאני בסדר עם התפקיד.
כאילו, מה כבר יכול להיות? אני אקבל חפיפה לא משהו, אארגן להם פרזנטציה מהתחת ואדפוק להם את ההנפקה?
בועת ההיי-טק תשרוד.
נראה לי.
אחר כך נלך לטייל בקומות שלהם ואני אסתובב עם פנים מכורכמות עד שהבוס שלי, שיודע נפש בהמתו, כנראה, יפתח את המקרר ויראה לי שאמנם אין עוגיות בכמויות מסחריות אבל גלידה בטעמים דווקא יש.
הם לא מאמינים בעוגיות שם.
בגלידה כן.
גם בשבעת סוגי דגני הבוקר.
והיתה שם מישהי ששטפה ברוקולי ועוד כל מיני דברים שאלו שאוכלים את האוכל של האוכל אוכלים.
זה על בסיס קבוע.
יש תחנת האכלה לצמחונים.
כנראה שהדרך לליבו של הגבר באמת עוברת דרך קיבתו.
מזל שאני רק בחור, עדיין, ועוד איכשהו בעל עקרונות קולינאריים שאינם משפיעים על איכות העבודה שלי.
בתחת שלי לא משפיעים.
השוקולדית עשתה לי נעים הלילה אבל זה היה לפני שהיא סיפרה לי שהיה לה פוסט שהגיע לי והיא ביטלה.
נבלה.
אני רוצה את הפוסט שלי, את שומעת?
אני תוהה אם ללכת לישון עכשיו לשעתיים, שלוש או לגרור עד הצהריים.
אני רוצה ללכת לראות דירה היום ולא רוצה לפספס.
שכונה לא משהו ואני לא יודע איך הבית בכלל נראה אבל זה בית פרטי, קטן, שני חדרים עם חצר קטנה, כנראה עם שער שאפשר יהיה להכניס את הילד ולנעול אותו בלילות.
אני מתרגש קצת.

התשובה, אגב, היא לכווווולם.