עוד לא בטוח... נראה...

"בישול ארוך? שריר"
"לא כתף?"
הקצב שלי דואג לי.
שבוע שעבר הצלחתי להתאפק אבל השבוע כבר לא.
כל שנה, קצת לפני פסח כשהשום צעיר, ספתא שלי היתה מכינה קובות במרק שום.
כולם היו מגיעים לבקר אותה בשבוע הראשון שהיא היתה מכינה אותן ותמיד היא היתה שומרת קצת בשבילי, שלא יקחו, שלא יגעו.
אהבה של נכד זכר ראשון.
או כמו שאבא שלי צעק לה מלמטה "אמא! יש לנו זובי במשפחה!".
את כמות הזובי שאאכיל אותם ברבות השנים הם יפסיקו למדוד מתישהו.
את השום היא היתה מקלפת וזורקת, ככה, לתוך המרק.
הייתי מגיע, שולה שן אחת ומניח על הלשון.
את קולות ההנאה והמבט המזוגג האקסטטיים אני מכיר רק מסיפורים.
השום פשוט היה נמס לי על הלשון בלי שהייתי צריך לעשות כלום.
פיספסתי את הדירה.
מזל שבכלל התקשרתי לפני שהגעתי כי אחרת הייתי עוד יותר מתאכזב.
שני קילו וקצת של שום טרי, ירוק.
אני צריך בערך שלושה ראשים ואני עוד לא יודע מה לעשות עם כל היתר.
הריח של השום משגע אותי.
החלטתי להכין תבשיל בשר עם שום ונענע.
בישול ארוך.
אני עוד לא בשלב של להכין קובות.
אולי בדירה החדשה, אם יהיה לי מטבח כיפי.
נראה.
עד שהוא יסתיים אני אכין גם בואיקוס.
להכין שלוש, ארבע ביצים קשות, לחתוך אותן לרבעים ולהכניס לתוך הבואיקוס.
תענוג.
אפשר לשדרג עם טחינה וסלט וכולם ביחד הופכים לארוחת ערב נפלאה.
בטח שוב יצאו לי בערך שלושים.
פרץ נוסטלגיה שוצף בתוכי.
כל ספתא והמאכלים שלה וכל סבתא והמאכלים שלה.
אני תוהה אם ללכת לישון לשלוש, ארבע שעות ולבשל אל תוך הלילה כמו שאני אוהב או ללכת לבשל עכשיו.
הריח של השום הורג אותי.