עוד לא בטוח... נראה...

אחרי מקלחת רותחת ועראק.
וכמה צ'ייסרים ושתי בירות לפני.
אז לא, אולי כן.
אולי בלי אלכוהול התוצאה היתה אחרת.
אני בספק.
סוג של אינסטינקט נרכש, לטוב ולרע.
אני גם משתדל שלא לדון באנשים שאני מכניס אל תוך מעגל החיבוקים והנשיקות שלי מעל גבי הבלוג.
משתדל.
אני גם לא נוגע בבחורות שאומרות לי לא.
ויש לי בעיה גם כשהן שיכורות מהתחת.
אז יסלח לי יוספוס.
באמת שיסלח לי.
אבל מסוממת מהאף או שיכורה מהתחת לא מזמין אף גבר לאנוס אותה.
גם לא אם הם שניים או כל קומבינציה אחרת.
היא יכולה לזחול על הריצפה ולהשאיר שבילים מבהיקים כמו חשופית, שזה שבלול הומלס, אגב, ועדיין זה לא מקנה לאף אחד את הזכות לגעת בה.
לא מאחל לאף אחד להדביק ולאחות ולרצות ולחבק ולהשלים.
רק כדי לראות עם כל צעד חדש שהיא עושה את הכח, העצמה, התעוזה.
הכאב.
החשש.
הפחד.
הזכרון.
חושקת שיניים ומסיימת את הצעד.
וכל זה בלי שהיא בכלל שמה לב שזה מה שהיא עושה.
בגלל שאיזה חרא לקח אותה הצידה לרגע וסיפק את עצמו.
שברים וסדקים שאף אחד לא יכול לאחות, לא שנים של טיפול וגם לא היא בעצמה.
מגיע לה להיות שלמה.
הגיע לי אותה שלמה.
מסוממת.
שיכורה.
זה משנה?
זה באמת משנה לאלה שלוקחים בלי מחשבה אחרת מלבד על עצמם?
וזה אולי נורא אנוכי כי אני מכיר את הכאב שלהן, כן היתה יותר מאחת, רק מהצד.
ויכול לכתוב רק את הרצון שלי שהן תהיינה שלמות.
לא מושלמות.
רק שלמות.
בערך.
פוסט כואב, מבולבל, כועס.
כן.
אני כועס.
כואב לי.
הכאב והכעס שלי מתנקזים פנימה.
לא יצא לי טוב ההסבר הזה שאני מעדיף שזה פשוט לא יקרה.
שאף אחד ואף אחת לא יאנס ולא תיאנס.
גם הטרדות לא.
לא יצא לי טוב.
זה כנראה הכעס, והכאב, והזכרונות של ההיא מאז או אולי של האחרת שכותבים אותי מבולבל.
לא יודע.
שימותו.
אמן.