עוד לא בטוח... נראה...

אני יושב על המדרגות במרכז השירות שלהם.
מחזיק את הראש בין הידיים.
את הישבן שלה היא ווידאה שאראה כשהיא נעמדה שם.
שוב פעם אני מגיע לתקן את הסלולרי שלי.
היא מסתכלת עליי ומחייכת קצת.
מה לעזאזל אני אמור להגיד לה?
שבא לי לאגרף הנאה מתוך השיער היפה שלה?
להצמיד אותה חזק אל הקיר?
שאחר כך אסתכל על הלחי האדומה שלה ויקח לי שבריר שניה להבין שאין סימנים של אצבעות כי הפעם זה מהקיר?
אני עוזב.
האצבעות החזקות של הספר שלי עוברות לי בשיער ושלא כתמיד הפעם הוא לא מצליח להרגיע אותי.
הפעם אנחנו שקטים.
כשאני מתרומם מהכיסא גלים של אנרגיה מטורפת ועייפות מתחרים בתוכי על תשומת הלב.
כשאני חוזר לאסוף את הסלולרי היא אומרת שאם צריך שאחזור שוב.
אני דוחף את הסלולרי ואת האצבעות שלי חזק לכיס.
אני מנסה לחייך אליה, יוצא לי עקום ואני מקווה שהחיוך מצליח איכשהו להסתיר את הרעב שאני מרגיש שנוזל לי מהעיניים.
אחר כך בלילה כשארדם לכמעט שבע שעות שינה רצופות ואקום יותר עייף זה יכה בי.
העייפות הזו של הזמן האחרון לא תלך כל כך מהר.
זה אני שגורם לה.
אני שמביא אותה על עצמי.
אני נלחם בעצמי.
עוצר את עצמי.
וזה גובה את מחירו בעייפות.
אני לא מנצח.
אני חושב שאני כן מפסיד.
לא קליל מספיק.
לא כבד מספיק.
לא מרשה לעצמי מספיק.
לא משחרר מספיק.
לא משתחרר מספיק.
לא יודע מה עוד לא מספיק אבל כנראה שיש עוד קצת ברשימה הזו.
לא רוצה להחזיק את עצמי קצר.
העייפות הזו הורגת אותי.
אני הורג אותי.
נשבר לי.
כמה קל להגיד.
כמה קשה לכתוב.
כמה קשה לבצע.
כמה זה לא מעניין בכלל.
אני רוצה אותי.
אני רוצה אותי שוב.
למה לעזאזל את הצעדים שלי בחיים אני לא עושה מתוך אפיריון?
אוהב אדמה, כנראה, יותר מדי.
מחר נשתול עוד עציץ של נענע.
האלה מהכותרת, אגב, עושים אחלה של מוזיקה עם הצ'לואים שלהם.
הלכתי.
יש ילד יומולדת שמחכה לדוד שלו שכל הזמן מאחר.