עוד לא בטוח... נראה...

את הבוקר הצלחתי לפתוח בשעה סבירה, בערך.
קפיצה קטנה לסנטר ואני מדדה בהתלהבות אוחז בערכת תופים עם מצילתיים.
כמו דפקט התקשרתי לאחותי לספר לה שאני לא מתחבט לגבי מתנה השנה.
"כל שנה אתה מפחיד אותי ככה, לא ילך לך הפעם"
אני מנסה להסביר שהפעם זה לא בשיגועים אלא אמיתי לגמרי אבל אני מדבר עם האוויר.
היא טרקה לי את השפופרת באוזן.
גיסי מתקשר רגע אחרי להתנצל.
הסברתי לו שזה בסדר ואני לא נעלב ומה הוא בכלל דואג.
"בבקשה לא, היא תהרוג את שנינו אם היא תדע שידעתי"
אני שומע את החיוורון שלו מבעד לסלולרי המתוקן והעובד שלי.
אני נאנח ומחזיר את הערכה למקום.
במקום, אני בוחר שתי ערכות בצק לקטנות, אחרי דבק הנצנצים שהבאתי בפעם הקודמת אני עוד רוצה להישאר דוד פעיל ויש לזה מחיר, כנראה.
ליפיוף אני בוחר ערכת משהו שאפשר להרכיב ובאחת מהאופציות אפילו יוצא אופנוע.
על החלק של היום שבו אני שותה קפה עם השכן שלי מלמטה כשהחברה הנשואה שלו מנסה לשדך לי את החברה שלה באסרטיביות אגרסיבית ("אז מה אם אתה לא שותה קפה? תשתה מים מצידי") אני אחסוך מכם לבקשת הקהל.
שוק מהיר ותודות לאחותי הנבלה שאירגנה את הכל לחמש בערב לא ישנתי צהריים.
יש משהו בכביש אחד שעושה לי נעים.
המון חתיכות מהחיים שלי נעוצות לאורכו כמו נעצים צבעוניים במפה.
אנשים מדהימים שנכנסו לתוך החיבוק שלי.
פטיש מיוחד לירושלים והאנשים שבה, אני מניח. גם.
אני מסתכל בשעון, עוד עשר דקות אני צריך להיות כבר שם.
חישוב מהיר בראש ואני מבין שאני לא אספיק להגיע בזמן בכלל בכלל.
אני מעמיס את המתנות ואת עצמי על הילד ואנחנו מזנקים אל תוך הכביש והזכרונות והאהבה אל האנשים.
בדרך אנחנו משחקים בטייארה אנושית ואני מבין שהפעם זו הוורסיה בלי החוט וכדאי לי להחזיק חזק.
אני מחבק את מיכל הדלק עם הירכיים.
אני מוצא את עצמי נדחק לפניה ומהרהר כמה אהבה יש בירכיים שלי.
את התחושה של שיער עליהן אני זוכר רק בערך, עדיין.
בירידה למודיעין אני כמעט מרגיש אותו מאוכזב שלא נעשה את העליה לירושלים.
היא תחכה, אני מניח.
כשאני מגיע בסוף, מסתבר שאני הראשון.
אף אחד לא מדבר על זה אבל אני חושב שאני קיבלתי את השעה של המאחרים, דהיינו, חצי שעה לפני כולם.
הילדים מאושרים ואני זוכה לסיבוב היכרות עם הכלב שאני כבר מכיר, עם הדגים, שאני לא מכיר, עם התוכי, שאני מכיר רק משיחות עם אחותי ("הוא לא שר") עם ערימת המשחקים החדשים.
הדוד צריך לסחוב את עצמו, את התיק, את ערימת המתנות, את הקסדה והמעיל ואת הקטנה על הידיים כשהגדול גורר אותי באושר ברחבי הדירה.
איפשהו באמצע גיסי דוחף לי ליד בירה ואני באמת לא מבין איך אני מצליח ללהטט בין כולם ככה.
אוכל וכאלה.
ואז הסבתא העוד יותר נבלה, שעוד מעיזה לקרוא לעצמה אמא שלי, אחרי כל כך הרבה שנים שבהן היא הביאה רק משחקים חינוכיים, הביאה מתחרה שזכה בנקודות בודדות ודחק את המתנה המגניבה של הדוד האהוב למקום השני.
נגן MP3.
הבנתי.
בסדר.
היא פתחה חזית.
אנחנו נמתין בסבלנות ליומולדת הבא.
מלחמה.