עוד לא בטוח... נראה...

אני מתעורר בקושי וממצמץ אל תוך יום שטוף שמש נעימה שעושה לי חשק לחזור לישון.
שיחת טלפון משנה לי את התוכניות לכל היום הזה.
אני מתקלח ויוצא אל הילד שממתין לי למטה.
הגרגור המאושר של הילד כשאני מניע אותו מתחלף הנהמות שמחה כשאנחנו עולים על כביש אחד שוב.
הוא מתעופף לו ואני חושב אם הא באמת חם יותר או שזה רק הדמיון שלי מתפרע.
אטם משאבת נוזל הקירור שוב נסדק.
הירידה למודיעין רגע לפני שהוא מגלה שאנחנו לא עולים לירושלים, שוב.
לפעמים ברגעי עירות, לפעמים רגע לפני שינה אני מציץ קצרות בעיקול מסויים.
אני לא יודע היכן הוא נמצא ומעבר לאותם רגעים תלושי מציאות אני לא רואה אותו בכלל.
במנהרה החשוכה בתחילת העיקול הזנב של הילד מחליק לי מתחת לתחת.
אני לא מזהה את העיקול הזה, לא יודע אם אפשר לקרוא לו שלי, לא יודע אם זה עיקול אמיתי או סתם מסמל משהו.
זה לא העיקול ושלווה אופפת אותי.
אל העיקול הנגדי מיד בסיומו של העיקול הזה אנחנו מגיעים בהחלקת זנב שאני לא יודע לעשות בלי עזרה של מע"צ אף פעם.
קצת אחרי העיקול השני כשאנחנו מתנפלים על העלייה, הילד בגלגל מלא אספלט יגרגר לי תרעומת.
אולי בפעם הבאה נעלה לירושלים.
בסלון של בעלת הבית החדשה אני שותה קפה ומעביר שעתיים וקצת בשיחה נעימה על הרבה דברים וגם קצת על תנאי החוזה.
בחלקי השיחה שקשורים לחינוך אני יכול לתרום רק את הנסיון שלי כדוד, לא מעבר.
כשהכל נגמר ואני משאיר אצלה שלושה צ'קים, אני יוצא שוב אל הילד ולוקח אותו רחוב אחד קדימה.
"דוד, תראה, קנו לי נעליים חדשות"
אני מסתכל.
נעליים קטנות, וורודות עם לבבות לבנים.
"אני בחרתי"
למה אני לא מופתע.
היא מתמקמת לי על הברכיים כשהגדול מספר לי על שיעורי הבית שלו ועל הביקור האחרון שלהם בחברת חשמל ועל סרט השתקע ושקע שהם ראו.
הטעות במקור, אגב.
שני המבוגרים שבחבורה יספרו לי על המשך הביקור בגן בחיות הזיאולוגי ועל זה שביום ראשון הוא עדיין יהיה פתוח.
גם על זה שלאמא שלי יש ספת יחיד נפתחת שהיא מעוניינת לזרוק אבל במצב טוב, עדיין.
עונת האצבעות הדביקות החלה, אני מניח.
חוץ מהאופנוע וקצת בגדים והסיר שלי אין לי הרבה.
בדרך חזרה הביתה לפריחה בצד ימין של הדרך יש ריח של אקונומיקה.
אני עייף כל כך.
המילים זולגות מתוכי כמו דמעות ואני עייף מדי מכדי לנגבן בכפות ידיי.
קצת אחרי אחד הרמזורים היא תתיישב לי על התחת ואנחנו ננסוק אל מהירויות שהילד לא חווה בימים רגילים.
הרוח תלטף אותי מתחת למעיל ומילות דמעותיי יתייבשו ויתלשו מתוכי כמו עלי הכותרת שבילדותי נשאו בחובם תשובות.
אוהבים אותי.
שונאים אותי.
רגע לפני הפניה הביתה היא תעקוף אותי לשבריר שניה.
אני מסתכל שמאלה אליה, היא מסתכלת גם.
אנחנו מתעופפים רגע אחד לצד השניה לפני שאני שובר ימינה ואנחנו עוזבים אותה ורוכבים הביתה.
רגע של מנוחה ואני אמשיך לארוחת ערב במקום אחר.
דירה חדשה.
מילים חדשות.
עלי כותרת נתלשים.
ריח של אקונומיקה ונקיון.
אני.