עוד לא בטוח... נראה...

היום הגיעו הסנוניות הראשונות לראות את הדירה.
קצת נקיונות של לפני ואני חושב שאחת מהן ממש התלהבה, השניה קצת פחות.
דירת חדר די מרווחת אבל זו עדיין דירת חדר.
קצת אחר כך הצלתי חברה מלתקוף את המחשב החדש שלה במקל.
קללות דווקא היו שם אבל לא אלימות פיזית.
עוד קצת שיחות וכאלה ונשארו לי עשרים דקות לישון צהריים.
נמנמתי יותר מאשר ישנתי והתעוררתי בזמן.
כרגיל, אני חייב לאחר אז בדקתי שמן ונוזל קירור ועוד כל מיני דברים והתקלחתי כמעט שעה.
ותדלקתי, גם.
בכביש החוף הרגשתי איך לאט לאט האספלט הופך לקיר לבן ואני מתיישב מולו עם שאלות.
אני צף.
מהירות גבוהה ורוח על גבול הלא נעים.
אבל זה מתגמד לעומת הציפה.
"כולנו צפים כאן למטה".
הילד ואני מחליקים בין המכוניות הספורות כמו טיפות מים על זגוגית גשומה.
את פרוייד אני עושה בנחישות מהירה.
קצת לפני שאני מגיע אליהם אני מגלה שאני צריך לעשות עיקוף.
אני צף.
גם אצלהם.
אוכל נפלא וכולם מדברים רק אני מרחף לי.
צפוד בתוך עצמי.
נחמד לי איתם, עד כמה שזה ישמע מוזר.
הם לוחצים עליי כמו כל משפחה בריאה ואני עדיין אוהב אותם.
בדרך חזרה אני מצפצף בעקשנות תהומית לילדה ברכב שליד.
קצת לפני שהיא מדביקה אותי באחד הסיבובים של פרוייד לגדר הבטחון היא נזכרת שאולי זה לא יהיה נחמד כל כך, בכל זאת,חג וכאלה.
היא חוזרת לנתיב שלה ואני מסתכל עליה מתוך הקליפה.
כל המכונית גועשת שם והחברות שלה עושות פרצופים של צועקות עליה או משהו כזה היא בהיסטריה ומנפנפת בידיים שלה ועושה לי סימנים של סליחה סליחה.
פרוייד.
סיבובים.
והילדה עם הידיים מתנפנפות באוויר ומבקשת ממני סליחה.
אני מצטנף אל מיכל הדלק ומחבק את הילד חזק, מנסה לינוק מתוכו כל פיסת חום שהוא מסוגל לזרוק לעברי.
במסגרת האיחור שלי החלטתי שאין זמן לנבור בארון ולמצוא גרביים חמות יותר או משהו שלא מזכיר נייר אורז בתור חולצה.
בכביש החוף החושך לא הופך את הקיר הלבן למשהו אחר ואני נותר שואל אל מול הלבן שאני מרגיש.
ברגע מוזר אחד אני רואה תנשמת, מהמקור שלה משתלשל לו זנב של מכרסם שדה כזה או אחר.
חושך מטורף מסביב, עמוד חשמל אחד, אנחנו רוכבים במהירות לא רעה בכלל בכלל ואני לא מצליח להבין איך יש לי כל כך הרבה זמן להתמקד בתמונה הזו.
אני מרגיש שהיא מסתכלת עליי והשאלות שלי אל מול הקיר הזה הופכות אחרות קצת.
למחר אירגנתי לעצמי יום עמוס במיוחד.
אני חוזר הביתה ומרגיש בחיים.