"שלום, מה שלומך?"
"מה אתה עונה לסלורי של העבודה ביום שישי!!!!!?"
הוא צועק עליי.
"אבל
התקשרת"
את המילה האחרונה אני אומר לתוך צליל של קו מת.
הוא ניתק לי.
שניה אחרי זה הוא מתקשר שוב.
"טוב, זה רק בגלל שאני אוהב אותך אז אני מוכן לדבר איתך על עבודה ביום שישי"
"אבל בוס, זה אתה שהתקשרת אליי, אני רק עניתי"
"זה לא משנה, היית צריך להגיד לי ללכת לעזאזל ולחזור ביום ראשון"
אני לא אבין אותו, כנראה, אף פעם.
"אז מה אתה רוצה ממני?"
"אירגנתי לך מחשב נייד"
"הוא עובד?"
מה לעשות, אני יודע עם מי אני מדבר.
"בטח"
"אז?"
"הוא ישן נורא ואי אפשר לעשות איתו כלום"
"אז מה אני אעשה איתו?"
"או, אני סומך עליך"
את הגיחוך שלו אני שומע עד אליי בתל אביב.
נפלא.
מאיפה נפל עליי בוס כזה?
אני עדיין כועס אבל היום אני הרבה יותר מפוקס ובשליטה.
הכעס היוקד יושב לו בתוך קופסה פתוחה שהוא מצא בתוכי ומתבונן בי.
בתוך הראש שלי אני יושב מולו על כורסא ושותה תה.
אנחנו לא מדברים.
רק מפנימים שזה מה שיש כרגע.
שנינו.
אני לא מבין למה הוא הגיע ואני חושב שלא אבין אף פעם.
אבל עכשיו כשאני יודע שהוא זמני אני הרבה פחות חושש.
אתמול פחדתי.
פחדתי מהעוצמה שלו, מחוסר ההבנה שלי לסיבת קיומו.
היום זה פחות חשוב.
עשיתי שוק היום בחברותא.
כשהיא הצטרפה היתה לי כבר גינה קטנה בעגלה.
אני בקושי גררתי את העגלה הביתה כשסיימנו והיא יצאה עם דוגמייה של מלפפון ועגבניה ארוזים יפה בשקית.
"ככה אני עושה שוק" היא אמרה לי ואני השתדלתי שלא להתפלץ לה מול הפנים.
קצת מאוחר יותר כשאחזור מלשתות קפה פושר אני אנגב מהילד קקי של ציפורים וארכב לי הביתה.
החיים טובים, לפעמים.
מעניינים, הרבה יותר מטובים.
אבל זה טוב, ככה.
לא יודע מה לעשות עם כעס בקופסא.
רק שלא יסתבר שגם הוא, רחמנא ליצלן, חובב תה וישאר לעוגיות ופכסמים.
אני הולך לישון צהריים קצת.
לפני 17 שנים. 13 באפריל 2007 בשעה 16:49
