עוד לא בטוח... נראה...

איכשהו אני גורר את עצמי מחוץ למיטה.
רכב שהחליט לחצות נתיבים בדיוק כשאני פונה
הילוך נמוך מדי וגז גבוה מדי
כביש קצת חלק ולתוך הפנייה לאיילון אני נכנס כשהזנב של הילד מחליק לי מתחת לתחת ושנינו צורחים.
קצת אחרי גהה ורגע לפני העבודה אני מרים את היד הימנית.
היא יציבה אבל אני יורה עם היד השניה.
היתה כל כך הרבה עבודה וכמעט התייאשתי אבל הרבה שוקולד ותה ואני מתיישב ופותר את הבעיות אחת אחת.
שולה אותן עם פינצטה מתוך הסבך הצפוף שממתין לי על השולחן ובתיבת ההודעות.
בסוף חלקן אפילו מסתדר.
אני מגיע הביתה ומתארגן לנקיונות שאני צריך לסיים בבית החדש.
בדרך במעבר החציה אני מסתכל עליה.
שיער שחור אסוף בקשת וגבות מרוטות היטב.
היא מאופרת קלות ומגרדת לעצמה בתחת.
אני זז קצת כדי להסתכל יותר טוב וכן.
היד שלה בתוך המכנסיים מגרדת את חריץ הישבן שלה בתנועות נמרצות.
כשאני חוצה לעברה היא נעלמת לה אל תוך אחד הבתים.
גנאדי לא בא לבקר אותי היום.
מצד שני, כל רגע התקשרו מהמשרד השני בייאוש והוא בטח היה רוצה תשומת לב רק לעצמו.
חודש שלם אני שומר עליהם שלא יעשו שטויות ודווקא היום, כשמחר הם אמורים להטיס את המערכת הם החליטו שאולי הם צריכים קצת יותר תשומת לב.
"למה?"
"כי הקופסא השניה נראית יותר ייצוגית" הוא עונה.
מסתבר שהם החליטו להחליף קופסאת מעטפת באחת אחרת.
הכרטיסים שבפנים החליטו להצביע ברגליים.
אז אחרי שהם הפריעו לי ולא הספקתי כלום חוץ מלטאטא ולסייד את התקרה שוב הבוס שלי מתקשר.
הוא מנסה בעדינות לבדוק אם באמת בא לי ללכת ואני לא אומר סתם.
אני מסביר לו שגם ככה הלילה אני לא אספיק כלום אז לפחות שנצבור קרדיט לחברה.
באחת עשרה ורבע אני מגיע ומתיישב בכיסא שלי.
נשימה עמוקה ועשרים דקות אחר כך יש להם מערכת שעובדת שוב עם קצת יותר גיבויים ואפשרות להרוס אותה עוד יותר אם הם רק ירצו.
את השעתיים וחצי שאחרי אני מעביר בלהחזיק להם את היד וללעוס את שני משולשי הפיצה שהם הואילו בטובם להזמין עבורי.
מחר אני צריך לקום מוקדם לפזיותרפיה ואז לחזור לבית החדש ולהמתין למובילים של המיטה ואז לקפוץ לעבודה.
נראה לי שאעשה יום קצר מחר ואחזור לקרצף את הדירה לפני שמגיע המדביר בשישי בבוקר.
אם אספיק אז אולי אלך לבקר את הילדה באוראנג'.
שוב.
לא מבין מה קורה עם המכשירים הסלולרים שלי.
אני עייף.
שוב.