עוד לא בטוח... נראה...

"היא התחברה שוב".
"לא נכון, זה הוא אשם".
פעם רביעית שהם מגיעים אליי לשולחן.
היא הגיעה לפני כמה ימים ואיך שהיא חיברה את המחשב הנייד שלה לקיר חדר שלם הפסיק לעבוד.
טוב, רק אחד מהם אבל הוא עושה רעש כמו חדר שלם.
אני מתרומם באנחה מהכיסא שלי ופוסע אל עבר המטבח.
"אבל החדר שם" הם אומרים לי בתיאום כמעט מושלם.
אני מחטט בארון.
"מה אתה מחפש?"
"גיגית"
"אה?"
"כן, אני אתן לשניכם חוטינים ואכניס אתכם לגיגית בוץ, מי שיוצא מקבל נקודת רשת משל עצמו בלי בלאגנים ובלי שטויות".
הם מסתכלים עליי, שניהם.
"אני אנצח בלי בעיות"
"אמרתי לה שכדאי לה לבעוט בך, שתדע"
"בעיטות זה כלום"
"גם בביצים?"
הסוף היה בעברית כדי שהסינית מאמריקה לא תתבע לי את התחת על הטרדה מינית.
הוא נהיה קצת לבן, אולי בגלל שהיא, כנראה, הבינה על מה אנחנו מדברים והתחילה להדגים ברכיות ממש גבוהות שאפילו לי, שלא הייתי אמור להיכנס לגיגית, התחיל לכאוב.
אחרי שהם הסתלקו לריב להם בחדר ואני החזרתי את קערת המרק שמצאתי ואמורה היתה לשמש בתור גיגית לארון, חזרתי לשולחן שלי ולמה שנשאר מהקפה.
יום מטורף, הרבה לוגיסטיקה לקראת המעבר ומשום מה אני מוצא את עצמי נשאל כל מיני שאלות שלא ברור לי בכלל הקשר שלהן אליי.
לא נורא.
לקראת הלילה צ'יפרתי את עצמי ולקחתי את הילד לאיקאה.
מצאתי שולחן נחמד אבל לא היתה להם פלטת הזכוכית שרציתי אז הוא כנראה יגיע עם פלטה לבנה, מתישהו.
פעם.
כיסאות לא נוחים וצבעים שזורחים לי ברדיואקטיביות לתוך העיניים.
בפעם הראשונה עוד הצלחתי להתחמק, בפעם השניה כבר לא.
"סליחה" החיוך שלה זורח לי לתוך הפרצוף כשאני מתכופף לעסות את פיקת הברך החבולה שלי אחרי שהיא דפקה בה עם העגלה.
בכוונה.
החיוך שלה קצת נעלם כשאני מאנפף לעברה הבטחות רעות ודי שיקריות כי אני לא באמת מתכוון לרדת לקומה למטה ולהביא משם מקל גינה ולהכות אותה אבל אני כן מתרחק ממנה.
אני עוד צריך למדוד את הנישות כאן וביום שישי אולי אקפצץ לי לכיוון התחנה המרכזית להסתכל על ספות זוויתיות זולות.
בסוף הבית הזה יקבל צורה.
רק שיגיע המקרר כבר.