"אה, הייתם במלחמה, לא? אז היה לכם אימון אז מה אתם מתעקשים על עוד אחד"
היא צוחקת את הצחוק הגרוני שלה ואנחנו שונאים אותה במבטים.
המפקד שלי ואני.
כן, היינו.
אנחנו גם זוכרים איך התייחסת אלינו ושגם אי אפשר להאשים בזה את המלחמה.
קצת אחר כך יסתבר לי שהוא סופר את האסאמאסים שאני שולח לו כל חג או יום חשוב ושבכלל נורא מעניין אותו מה קורה עם החיים שלי.
כל פעם שאנחנו נפגשים אנחנו משלימים עוד קצת.
אני עדיין מפתיע אותו, לפעמים.
הוא מאלה שאיכפת להם ובגלל זה הוא עזב עבודה יותר מטובה בשביל לתרום ולהיות אדם יותר טוב.
הוא יצליח ולכולנו יהיה קצת יותר טוב בגלל אנשים כמוהו שעדיין לא נעלמו, מסתבר.
"חשבנו שיהיה לכם קצת יותר קל אם תבואו רק לחצי יום או משהו אבל אנחנו מחשיבים לכם את זה כיום מלא"
מילואים של חצי יום.
אני מתקשר לבוס שלי לספר לו שלא כמו שחשבתי, הצבא משלם על כל היום ולא רק על חצי ומה הוא רוצה שאעשה מבחינה חוקית כי תיכננתי לחזור לעבודה אבל אף פעם לא שיחררו אותי כל כך מוקדם.
"תגיד, אתה דפקט, נכון? הצבא משלם לך על חצי יום חופש שאני לא צריך לשלם עליו ואתה עוד שואל אותי מה לעשות?"
טוב שהוא לא טרק לי את הטלפון בפנים הפעם ובכלל המשיך לדבר איתי.
אז חזרתי הביתה וסידרתי את הארון ואחר כך הפלאש תידלקה לי את מלאי החיוכים.
היה נחמד.
קצר, אבל נחמד.
דומינו'ס לא עושים משלוחים לפה ואני כבר מפוצץ מלאפות.
זה לא באמת בגלל זה.
לא בדיוק איכפת לי שדומינו'ס לא עושים לכאן משלוחים, אני מכין פיצה לא רעה בכלל, כשאני זוכר את המתכון לבצק, זאת אומרת.
אני בבית החדש שלי ועוד לא בישלתי כאן.
כבר שבוע שני שאני כאן ועוד לא בישלתי.
חלק מהטכסיות של המעבר שאני מייחל לו כבר הרבה זמן ופתאום משהו נשבר ברצף.
עוד שבוע וחצי יגיע המקרר.
עוד שבוע וחצי יגיע המקרר.
אפשר לחשוב שהם סוחבים אותו לכאן על הגב או משהו.
לפני 17 שנים. 8 במאי 2007 בשעה 19:55
