עוד לא בטוח... נראה...

כשגרתי בחולון היינו מקבלים פעם בחודשיים, בערך, חוברת של חברת המתנ"סים, אני חושב.
באחת מהפעמים הם שלחו חוברת של יותר ממאה ארבעים עמודים.
חמישה מהם היו פעילויות למבוגרים, קצת יותר מעשרה היו פעילויות לנוער והיתר היו פעילויות לילדים בגילאים שונים.
כל פעם שהיתה מגיעה החוברת הזו הייתי מתמלא קנאה שמחה.
כמה פעילויות לילדים וכמה כלום בשבילי בכל זאת עיר הילדים וכאלה אבל גם אני, לא?
באותה החוברת הקיטורים הרגילים השתתקו לרגע, בעיקר כי הייתי מופתע.
"גנטיקה לגיל הרך, לגילאי 3-4" וקצת יותר מזה אפילו "גנטיקה למתקדמים לגילאי 5-6".
ראבאק.
כשהייתי צעיר גיליתי שהגנטיקה שלי לא משהו.
לא משהו בכלל.
היום גיליתי שאני צריך לאבד שן בגללה.
ספתא שלי עברה אירוע מוחי, איפשהו לפני שבועיים.
גיליתי את זה בדיעבד והיום הלכתי לבקר אותה.
אבא שלי היה שם.
כשספתא שלי התרפקה עליי כמו ילדה קטנה והפנים של סבא שלי הוארו פתאום בחדוות הגילוי שאני הנכד שלו והאלצהיימר ויתר לרגע והחזיר לי את הסבא שלי לקצת יותר מעשר דקות
אבא שלי שיחק בתפקיד הקדוש המעונה.
הלעיג על ספתא שלי.
היא נצמדת לי ליד שכואבת לי רצח, שוב, אבל אני לא אומר כלום והוא לא יודע.
"תחזיקי לו את היד כמה שאת רוצה" הוא אמר לספתא שלי "הוא בא רק בשבילך".
הוא צילם אותה מעוותת בבית החולים והיה מוכרח אבל פשוט מוכרח להראות לי.
הייתי יכול לומר עליו המון דברים אבל גם אני משחק במשחק הזה.
האנוכיות הקדושה שלי שמנסה שלא לפגוע באחרים מביאה אותי לשם.
גנטיקה להמונים שמסתכמת בכרומוזומים לא משהו בכלל, ככל הנראה.
כולה שן בינה, מה נהיה ממני.
אבל זו הגנטיקה.
והוא הבטיח לי שאני לא אאבד את הניבים.
לפחות משהו טוב יצא מהיום הזה.