לילה, נכון.
ואני צריך לישון ואני לא.
הייתי יכול להאשים את השעון הביולוגי שלי, את היד ששוב כואבת לי, את העייפות הזו שמונעת ממני לישון, את החום.
"אתה צריך לקחת אחריות על דברים שאתה עושה" היא אמרה לי לא פעם ולא פעמיים.
רק בחלק מהמקרים היה לה חיוך.
לפעמים גם אנשים שכמותי, חובבי צללים, צריכים לפסוע אל עבר הקשת הזו שפעם היתה שמש ועכשיו היא רק שמים מעוננים
ולחפש את מתג החשמל הזה של השמש המצ'וקמקת הזו ששולחת אותי לישון מחוייך כל בוקר.
ולהדליק אותה שוב.
כי זה חשוב מסתבר, לא רק לאחרים אלא גם לי.
אני צריך לישון וצריך אור.
וצריך את עצמי.
אני צריך להתגבר על חוסר האהבה שלי למוניות שירות ולהתחיל להשתמש בהן אחרת אני לא אראה ים גם השנה.
זה קצת בעייתי להגיע לים עם הילד, בכל זאת, צריך מעיל וכפפות וקסדה, שזה החלק הפחות בעייתי.
לצאת מהים ולגלות שהואילו בטובם להשאיר לך את הסדין של האגודה זה קצת יותר בעייתי.
אז כן, עם כל העייפות הזו ומעבר המשרד הזה ושני המקומות החדשים והבוס שלי שכבר צרוד מלצעוק עליי בעשר בלילה שאלך הביתה כבר רק כדי לגלות ממני מסרון קצת אחרי שתים עשרה שאני באמת באמת כבר בחוץ וליד האופנוע, אני צריך לנשום קצת.
לתלוש חתיכות זמן ולהחזיק בהן חזק ולקחת אחריות על דברים שאני עושה.
ואולי לא פחות חשוב, על דברים שאני רוצה.
מגיע לי.
לפני 17 שנים. 26 ביוני 2007 בשעה 22:40
