ראיון בוקר - המשך
______________________________
מר סובריצה: אז אני מבין שלא יכולת לסבול את המראה שמכים את מישק'ה ולכן סיכנת את עצמך ועשית מה שעשית וכך הכרתם?
לוצ'יה: מישק'ה, לך תביא לנו עוד לימונדה בבקשה.
מישקה קם.
לוצ'יה: כן ולא. כשהייתי צעירה גדלתי בבית דתי מאוד. הורי סגרו את העולם בפני. הכל היה מפות לבנות, פמוטים, הכנות לחג כזה או אחר. הכל היה ברור. לבן. כל דקה תפילה או דרשה . התחלתי להשתעמם, למרוד. חיפשתי צרות.
אבא היה מודאג ולקח אותי לרב הראשי בעיר זביניצ'ה להתייעץ. הרב הראשי המליץ לאבא להתפלל חזק יותר ולחנך אותי לערכי היהדות.
הכל נראה לי קצת מוזר - הספר השחור הזה שהכל בנוי סביבו. התפילין שאבא קשר ליד כל בוקר. נגעתי בזה פעם. רציתי שיקשור גם את היד שלי ואז פעם, בוקר אחד כשהייתי בת 10, דחפתי את היד בין התפלין כשהוא קשר את עצמו. מיד קיבלתי סטירה. לא בכיתי כי הסטירות של אבא לא כאבו לי משלב מסויים ואני מודה שחיפשתי אותם. בגיל 14 נכנסתי למשבר עמוק. ישבנו בשולחן ביום שישי ..וראיתי את אבא עם הזקן, המשקפי קריאה והחלוק השחור..הוא נראה לי כמו עכבר. רק הזנב היה חסר.לא יכולתי.
אבל אני חייבת לומר לך, שאלוהים, יהווה, מצא חן בעיני כילדה. הוא נראה לי סאדיסט וחמום מוח וכל פעם שמשהו לא נעשה לשביעות רצונו ..הוא גרם לאיזה שיטפון, או מוטט איזה בנין. כמו שצריך. אהבתי אותו ודמיינתי איך הוא נראה. תמיד אמרתי לאבא שאין לו זקן אבל עדין, לא יכולתי לדמיין את הגוף שלו..הידיים, הרגליים וכל זה. תמיד אהבתי ידיים ואצבעות של גבר. גם כפות רגליים. אבא מאוד כעס אלי ואמר שאסור לדבר על זה ואסור אפילו לחשוב על זה.
מר סובריצה: את מתכוונת לכך שאבא כעס שאת אוהבת כפות רגליים ואצבעות של גברים?
לוצי'ה: לא לא! לחשוב שלאלוהים יש אצבעות ושהוא גבר. למרות שטענתי בפניו שגם ע"פ התנ"ך..מסתבר שאלוהים הוא גבר.
ואבא רק היה צורח:
'אלוהים זה אלוהים! משוגעת. לכי לחדר!'
הסברתי לו שרק אם אדע איזה גוף יש לאלוהים..אוכל להאמין בו. לא הגעתי רחוק עם הדת שלי.
אני יכולה לומר לך בוודאות, שהפלישה של הנאצים לגדנסק ואז הכיבוש, היה משב אוויר צח עבורי.
סוף סוף משהו שונה. תקווה לחיים אחרים.
הייתי מציצה בחלון למראה החיילים...המדים המגוהצים, הרובים, הכידון על הנשקים, שרשורי הכדורים על הכתפיים, הטנקים הענקיים. זה היה יפה. מטאלי. מרגש. רציתי לצאת החוצה ולהחזיק לחייל אחד את היד. לנשק אותו. לשים עליו את הראש. או שירים אותי, שישים אותי על הכתפיים ושיתן לי ולצעוד איתם. לצעוד כל היום בעיר ולראות מה שהם ראו. ואת המבטים של הפולנים והיהודים מסתכלים עליהם דרך החלונות. ואולי את המבט של ילדה כמוני, לעשות לה שלום.
אמרתי את זה לאבא יום אחד והוא נתן לי סטירה. בכיתי כל אחה"צ ואז שוב הלכתי לחלון לצפות בתורים האינסופיים של החיילים. והרגשתי טוב.
כאשר ה-SS תפסו את מישק'ה והיכו אותו, זו לא הפעם הראשונה שראיתי מכות או אלימות ברחובות. הרי זה היה כבר בשנת 1942 והכיבוש התחיל ב 39'. אמא ואבא הפכו לצל של מה שהיו פעם. הם רזו ואבא כל הזמן התפלל. לא עשה דבר מלבד להתפלל וזה הרגיז אותי. בטח יש משהו אחר שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב, כדי להביא אוכל מלבד להתפלל.
גרנו בבית קטן באזור שבו ריכזו את היהודים. ובגלל המראה שלי..תמיד חשבו שאני ארית אמיתית, והצלחתי להתחבב מאוד על אנשי ה SS ומעולם לא עשו לי בעיות במחסומים השונים ברחבי העיר. הלכתי ובאתי כרצוני. הייתי רק צריכה לחייך לשומר. ופוף..השער עלה.
הנאצים היו ברוטלים. הם היו מכים אנשים סתם ולצערי, בשלב מסויים ,תאמין או לא, אנשים הבינו שזה חלק מהחיים שלהם ופשוט התרגלו. כל יום היתה תקרית. ואני הייתי חייבת להביט. לראות את המכות. הייתי מהופנטת. הם כמעט עשו את זה באופן אוטומטי וכחלק מה"תפקיד".
גם המכות שמישק'ה חטף באותו יום..באתי לראות את זה ..כמו בקרקס שמכים את האריה. והאריה שואג בחזרה. היהודים לא שאגו אבל ידעו לקבל מכות. צרחו וקיבלו מכות. חלקם גם ידעו למות כמו שעוד נספר לך. הערצתי ושנאתי אותם ואני מודה שזה הפך למשהו שציפיתי לו ולסוג של עיסוק יומיומי.
עם מישק'ה זה היה שונה. כשהוא חטף מכות הוא חייך אלי.
לפני 18 שנים. 31 באוגוסט 2006 בשעה 7:55