הזונה החדשה התפרצה לחיי כמו מגפה. ואט אט השתלטה על דירתי וארנקי הקרוע.
ללא התראה וללא הכנות, מצאתי את עצמי הולך עם הכלבה "פראוליין" בגינות תל אביביות חשוכות כשריח חורף עבה עוטף אותי ואותן (הכלבה והזונה) וכאשר אני בוחן ביתר סקרנות את מנגנוני השתן וחרבון של בעלי חיים כלביים.
דבר משונה זה כלב מסוג נקבה. עם הכלבה פראוליין זו היתה אהבה ממבט ראשון - שלה אלי. הבנתי מיד שהיא דלוקה עלי. ממש כמו כלבה רגילה. היא משתינה כשהיא יושבת ומפסקת את רגליה השעירות ומכוונת את האגן הכלבי ואת הכוס הכלבי מתחתיו לאדמה ומשתינה ומביטה עלי. ממש כמו כלבהרגילה.
וכשהיא מחרבנת. כשהיא מחרבנת זה באמת מרתק. היא מסתכלת לאחור בקושי מסויים לאור הרצועה, אומרת משהו כמו "אני מתביישת..לא מחרבנת ליד בנים" ואז מחפשת שיח או נקודה חשוכה כך באמצע היום, ואז נעלמת לי בקצה הרצועה לתוך הירוקת וכל מה שניתן לראות זה את גופה הרועד מבצבץ מבין העלים וכל מה שניתן לשמוע זה את גושי החרא הקטנים נופלים לאדמה במין ...thud.
thud.
לפני 17 שנים. 13 בדצמבר 2006 בשעה 10:36