התעוררתי מספר פעמים במשך הלילה ועוד כמה במהלך הבוקר,בכל פעם הכרחתי את עצמי לחזור לישון כי לא היה לי כח להתמודד עם הרגשות שלי.בשעה 9 וחצי הרגשתי שזהו זה, לא יכולה לאלץ את עצמי לישון עוד וקמתי.
הדבר הראשון שעבר לי בראש היה כמובן מחשבות עליו.ברז הדמעות נפתח שוב,לאחר שנפסק אתמול בשלב מסויים של הערב. הבנתי כבר איך הולך להראות היום שלי ואני ממש לא מצפה להמשכו.
התיישבתי לשתות קפה,בדיוק שידרו את הסרט "בילי אליוט", כבר היה סוף הסרט,וכשהילד ההומו הקטן התקבל לבית ספר לריקוד,שוב התחלתי לבכות.
הכרחתי את עצמי ללכת למקלחת,שנמשכה 40 דקות,40 דקות של בכי.בסיומה התעטפתי במגבת,נגשתי למחשב,וחיפשתי אותו ברשימת הקשר,במועדפים. ראיתי שהתחבר ופרסם פוסט.
לאחר קריאתי את הפוסט נוכחתי לקרוא,שאני זאת שסיימה את זה.
אני???
שכל כך אוהבת אותו ומתייסרת עכשיו,
שמוכנה לקבל אותו כמו שהוא,עם הדברים הרעים והטובים,
שישבה וחיכתה לשניה שתפגש איתו,
שסולחת,וסופגת ואוהבת.
איך אני יכולה לסיים משהו אחרי שמרגישה את כל הדברים הללו.
זה לא מניח את דעתי,אני מרגישה שמשתגעת.
אני צריכה עוד מעט ללכת לקנות מתנות למסיבת הרווקות, ממש "העיתוי המושלם".
איך אני שורדת את הערב במסיבה הזאת אני לא יודעת.
ויותר מכל,אני מתגעגעת, ורוצה אותו.
לחבק אותו,ולדבר איתו ולבכות איתו לאהוב אותו.
כי לבד זה קשה.
לפני 15 שנים. 24 באוקטובר 2008 בשעה 10:16
