חוויות

אתמול בלילה הייתי כלואה עמוק בתוך ההרגשה שבא לי לקבור את עצמי, שיחת קואוצ'ינג שניהלה איתי חברה טובה מהכלוב הצליחה להביא אותי לכמה הבנות לגבי עצמי וכמה דברים שצריכה לשנות בעצמי ואף עודדה אותי (למרות שאת לא קוראת בלוגים אני רוצה להודות לך על כך שאת שם וכל כך עוזרת, תודה לך על כל השיחות שלך, כבר אמרתי לך שאת חכמה ואני שמחה על כך שיצא לי להכיר אותך, אני אוהבת אותך), אמרתי לה בסוף השיחה שהתחלתי לחשוב קצת בהגיון ושאני רק מקווה שהוא (ההגיון) לא יחליט לנטוש אותי בבוקר כשאתעורר.

כשהתעוררתי בבוקר קבעתי תור למספרה לעצמי ולפוטה וקבענו שנפגש שם. בדרך למספרה, כשנהגתי בביצ'מוביל, התחלתי לנהל מסע שכנועים עצמי, עם עצמי ( הנהיגה זאת ההזדמנות שלי למחשבות ותובנות), "את יפה, את חכמה, יש לך קריירה בגילך הצעיר, את הולכת ללמוד, את מסובבת ראשים, את מקבלת הצעות, את מסוגלת לתת בדיוק כמו שאת מסוגלת להכיל, יש לך כל כך הרבה להציע, מה את עצובה כל כך לעזאזל???" השכנועים העצמיים שיפרו מעט את הרגשתי, חיסלתי בדרך שתי כוסות קפה וכמה סיגריות והגעתי לכפר סבא ליעד.

במספרה קיבלתי כרגיל ים מחמאות ויחס של מלכה, בעל המספרה סיפר את הראש, שני ספרים עמלו בו זמנית על הצבע והגוונים, אחרת חפפה, כל כמה זמן הכינו לי נס קפה, וכעבור כשעה גם הפוטה התייצבה. אמרתי לספר שבסוף אביא לו את כל הכלוב.
הספרים ניסו לעודד אותי ונתנו לי כל מיני עצות לחיים שדווקא נשמעו הגיוניות מאוד.
אחרי בילוי של 4 שעות במספרה ונזק של 700 ש"ח, הורדתי את הפוטה בתחנה המרכזית וזחלתי בפקק הביתה צפונה כשתוך כדי מציצה מדי פעם במראה הקדמית על התספורת החדשה.

הגעתי הביתה כשאני לחוצה בזמן, עשיתי מקלחת זריזה, התארגנתי וסינג'רתי חברה שתשרוך לי את המחוך. יצאנו לכיוון החתונה, כל הדרך לשם הייתי ברגשות מעורבים של שמחה ועצב, קיוויתי שזה ישתנה במהלך החתונה וכך גם היה.
החתונה נערכה במקום יפייפה בקיסריה, הקהל היה יפה ומגוון (הכלה רוסיה והחתן תימני), בכניסה נשקנו את ההורים למזל טוב, הצלם מיד קפץ להגיד לי שלום, הוא היה חתיך ומשום מה נראה לי מוכר, וגם אני לו, אבל לא הצלחנו להזכר כל הערב מאיפה מכירים, ישר רצתי אל הבאר ופינקתי את עצמי במרטיני ביאנקו, הסתובבנו בין האנשים והצלם אחרינו כשלא מפסיק לצלם, החופה הייתה כל כך מרגשת, התרגשתי בשביל חברתי שעומדת שם עם בחיר ליבה מדהימה ביופיה בשמלה הלבנה, כל כך שמחתי בשבילה, אפילו הזלתי כמה דמעות אבל מיד התעשתתי בכדי לא למרוח את האיפור.
מיד לאחר החופה פצחנו בריקודים, איזה בחור שלא מכירה כל הערב דאג שלא אהיה צמאה, היה הולך לבאר ומיד מחפש אותי ברחבה בכדי למסור לי את המשקה, ככה היה כל הערב ואין לי מושג כמה כוסות וויסקי שתיתי, רקדתי עם רוב האורחים שניגשו אחד אחד, כשהגיע החלק של התימנית פצחתי בצעד תימני שלמדתי בצבא, במעגל של הזקנים אף לימדתי כמה חברות שלי איך עושים את זה.
הצלם המשיך לצלם עוד ועוד, מדי פעם הגניב חיוך (עכשיו שחושבת על זה הוא היה ממש חמוד, חבל שהייתי שיכורה מדי), סחבתי את האבא של הכלה לרקוד, אחר כך את אחיה בן ה-15 שקצת התבייש, זמר אחד מהלהקה התעקש שאשיר איתו את הפזמון ודחף לי את המיקרופון לפרצוף.
הכלה החליטה לזרוק את הזר, כמובן לא תפסתי, אני אף פעם לא תופסת, כנראה שיש בזה משהו.
כל הערב נהנתי, השתוללתי ושמחתי להיות בחברת אותם החברים שכל כך אוהבת עוד מכיתה ו'.

הגיעה השעה ללכת הביתה, נפרדנו מכולם, עלינו על האוטו (לשם שינו לא שלי) ויצאנו לדרך. בדרך נכנסתי דרך הפלפון לכלוב וראיתי שהוא פרסם פוסט, כמובן שמיד נכנסתי לקרוא. הוא כתב שחשב עלי די הרבה ועל החוויות שלנו, זה חייך אותי קצת אבל החיוך הספיק בדיוק לשניה, פתאום במכה חזרו כל הרגשות של הכאב והעצב והרגשתי שוב את הגעגוע.
נכנסתי הביתה, קילפתי מעצמי את המחוך כשבשלב הזה כבר הרגשתי שקשה לי לנשום, התפשטתי וניגשתי למחשב, ניהלתי איתו שיחה נחמדה, שלחתי לו תמונה של התספורת החדשה והוא שלח לי בחזרה כמה תמונות נחמדות שצולמו אצלו בפגישה האחרונה, עברתי על התמונות, כשכל אחת מהן מחדירה בי עוד טיפת געגוע.

עכשיו,בזמן שכותבת את הפוסט הזה,מתנגן ברקע השיר "The power of love'' , של Frankie goes to hollywood אני נזכרת איך היה מנגן אותו על הגיטרה, איך אהבתי לשמוע אותו מבצע את השיר, איך נסענו ערב אחד לרכבת בחדרה אחרי הטיול בים וזמזמנו אותו שנינו כשכל כמה דקות הוא חוזר לשיר את ג'ואולין של דולי פרטון.
אוף, אני כל כך רוצה לראות אותו שוב יושב על הסטול במרפסת, שעת ערב, המשקה ליד, כל נכסי חשופים לעיני השכנים, והוא עם הגיטרה שר "I'm so in love with you, purge the soul... make love your goal....'''