אז את ערב פורים ביליתי במקום האהוב עלי- פלורנטין. כן, זאת אני שאמרה לך פעם שכף רגלה דרכה לראשונה באיזור :" איכס, מה זה, כמו הארלם פה, אני שונאת את דרום תל אביב". אז אני לוקחת הכל בחזרה, אני מתה על פלורנטין, אני מאוהבת בה, באנשים המגוונים, בבתי העסק האותנטיים, בצבעים ( כמובן לא לשכוח את מגוון הסוטים), שם אני רוצה את הדירה הבאה.
בתור אחת שלא אוהבת חגים, זה היה החג הכי טוב שעבר עלי אי פעם ואני אפילו שוקלת להתחפש מעתה והלאה.
לאחר שלמעלה מחודש לא התראנו, וגם כשכן התראנו זה היה יותר כמו שכן שבא לבקש סוכר, התקשורת צנחה, וניתן היה להרגיש את המרחק שנפער בינינו.
בכמה שעות של ערב שני ובוקר שלישי, הצלחת להזכיר לי למה אני כל כך אוהבת אותך ולמה אמרתי לך:" אני לא רוצה להיות עוד אחת שאי פעם בעבר עברה בדרכך".
על מה שעוללנו אני לא הולכת לכתוב כאן כי : א. אתה כבר כתבת בשלך, ב. בשביל להזכר בזה בעתיד מספיק שאפשפש עמוק בתוך הלב והזכרון ואני לא צריכה פוסט בשביל זה, ג. זאת לא הייתה מטרת הפוסט.
יש כמה דברים שרציתי לומר לך:
אני מכורה אליך, מכורה לכל כולך!
לחיוך הרחב והאמיתי, לחוש ההומור, לשנינות.
לאוזן הקשבת, הכתף התומכת ושלל העצות.
למגע הנעים, לחיבוק האוהב.
לכנות ולביקורתיות.
לנתינה ללא תנאים והכמיהה לחיבוק.
ליופי, האינטליגנציה וחוכמת החיים.
לעיניים העמוקות שמביעות עצב, להערצה.
לחוויות המשותפות.
אתה חי בתוכי, אתה זורם בעורקי, מעביר צמרמורות בגופי, מטייל במחשבותי, מדי פעם צובט את הלב.
אני קוראת אותך,
פעם מחייכת,
פעם מקנאה.
האופן שבו אתה נוגע, כשאתה מלטף, כשאתה מכאיב- אוח הכאב. אתה מוצא את כל הנקודות הרגישות ונוגע בהן, וסוחט אותן עד שהכאב מתחיל להתפשט לו מכיוון הלב אל חלל הבטן, הקיבה מתהפכת, הצמרמורת עוברת מכיוון הכתפים על פני החזה ישר לתוך הרחם ואז ברז הדמעות נפתח.
ואתה ממשיך לסחוט, עוד ועוד, זה מרגש אותך, יש לך את המבט בעיניים, זה מחרמן אותך. ואני ,אני כואבת, כל אותם המקומות העמוקים שביומיום אני מתרחקם מהם, אתה מביא אותי לשם, אתה מדובב אותי, וגורם לי להוציא אותם החוצה. איתך זאת תמיד ההנאה, העונג המהול בכאב, ככה אני אוהבת את זה, ככה זה צריך להיות.
הנוכחות שלך כל הזמן מורגשת, לפעמים יותר, לפעמים פחות,
אבל אתה פה, אתה כל הזמן פה.
ואני , אני שם בשבילך. בשביל כל רצונותיך.
ההתמסרות אליך,מגיעה מתוך מקום עמוק,מאזוכיסטי והמון אהבה, היא כנה,היא אמיתית והיא מוחלטת.
היא תמיד שם.
אני רוצה אותך!
לפני 15 שנים. 12 במרץ 2009 בשעה 17:53