לפני 14 שנים. 24 באפריל 2010 בשעה 22:26
אני כמו רכבת ששועטת קדימה במהירות עצומה, רק שהמסילה שלי לא ריקה, על המסילה שלי ישנם אנשים, אנשים חיים, אנשים עם רגשות, אנשים שאוהבים, כאלה שלא, אנשים מוכרים וגם כאלה שלא, אנשים שנפגעים וכאלה שאדישים.
ואני, אני רכבת, לרכבות לא איכפת, בכל פעם עולה על מישהו אחר וממשיכה הלאה.
לא, לא מזיז לי ואין לי יסורי מצפון.
כי המים בי כבר כל כך רותחים והקיטור, אוח הקיטור, הוא זה שמניע....
אני פורקת זעם על כל הנקלע בדרכי, וזה גורם לי להרגיש טוב.
הלב של הרכבת הזאת שבור והיא חושבת על עצמה. אז מה אם ידרסו בדרך, היא אל היעד שלה תגיע בסופו של דבר.
לפחות הדרך תהיה מעניינת....
משהו קטע להרגע.....
[url
