הוא שולח תמונה מהמדבר, וכל מה שלי יש להחזיר לו זה סלפי מטופש על ספה בסלון.
לא משהו סקסי, או מפתה.
סתם, על הספה בסלון, מתפוצצת מצחוק עם הבן הקטן שלי.
אחר כך, בלילה, אני חושבת על האוהל בו הוא ישן. אותו האוהל, זה שממש לא מזמן הרטבתי את קרקעיתו בהשפרצה בלתי נגמרת כשהוא מפעיל כל קצה עצב על פני העור ובתוך פנים הגוף שלי.
הוא ישן איתנו עכשיו,
ואני בבית.
משתוקקת למדבר, ואל הנווד שעטוף בו.
משתוקקת להיות עטופה גם אני. בשניהם. בלילה מלא כוכבים באוויר ושקט מדברי, ובזרועות שלו.
רואה אותנו בעיני רוחי:
אוהל, מדורה, כוכבים, רוח קרירה.
את המזרון הוצאנו מהאוהל ואנחנו שוכבים מחובקים עליו, מול האש.
השעה מאוחרת, והגוף עוד רועד מכל מה שעבר עליו בשעות האחרונות.
שאריות הספייס עוד מרקדות סביבי, מטביעות אותי לשנייה ואז מתפוגגות, וחוזר חלילה.
הידיים שלו, שאך לפני רגע סטרו לכוס שלי והוציאו ממנו את כל מיצי התאווה שלי, שאך לפני רגע חדרו אלי עד שלא יכולתי עוד להשאר מחוברת לפלנטה הזו, מונחות סביבי בשקט. יד אחת מלטפת את ראשי, ועוזרת לי לחזור לקצב פעימות לב אנושי.
יש שקט. וקולות פצפוץ קלים מהמדורה. ושקט.
יום יבוא וגם את זה נגשים.
בינתיים,
הוא שולח תמונות מהמדבר, ואני עוטפת את עצמי במחשבות, ומחכה לפעם הבאה שיעלה מארץ בראשית ויגיד לי "בואי".
