"זה לא באמת הוא, נכון?"
אני נוסעת לי באמצע המדבר. פאקינג אמצע המדבר. כן, דרך נוף תיירותית כזאת, אבל אין פה כמעט אף נפש חיה. מה הסיכוי, שאעצור מול השלולית ואתן לרכב שלפני לחלוף ראשון ואז אראה אותו ליד ההגה.
הוא לא הביט בי. היה מרוכז בדרך.
למען האמת גם לי לקח בכלל רגע להבין שאני מביטה בו. או לפחות במישהו דומה?
רגע. אולי זה בכלל לא היה הוא?
לא משנה. גם אם זה הוא, מה זה חשוב? באמת היית רוצה שהוא יזהה אותך, יעצור ותתחילו לדבר? ממש ממש לא. לא סתם ברחת ממנו, ולא סתם ניתקת איתו כל קשר, ולא סתם בכל פעם ששמעת את שמו זה היה בקונוטציה כל כך לא טובה, שהבנת שהפחדים שלך היו כאין וכאפס לעומת דברים אחרים שקרו לאחרות שהיו איתו. באופן אירוני, מסתבר שעליך הוא שמר והגן הרבה יותר מאחרות.
הכל התחיל בינינו כאקט של הגנה.
אחרי שנפגשנו בפעם הראשונה, והוא מצא חן בעיני, וכנראה שגם אני בעיניו, באופן זה או אחר, סיפרתי לו על ההוא. זה שלא מפסיק לשלוח לי הודעות. שלא מפסיק להציק לי. שלא משנה כמה פעמים אני כותבת לו שאני מבקשת שהוא יפסיק, הוא ממשיך. שזה כבר ממש מלחיץ, ושאני פוחדת שהוא יעשה משהו שיזיק לי.
באותו רגע קיבלתי הנחיה חד משמעית. "את לא עונה לו יותר. לא משנה מה הוא כותב. לא משנה על אילו נקודות הוא לוחץ לך. כשאת עונה לו, זה מעודד אותו להמשיך. הוא מבין שהוא מצליח לערער אותך". כששאלתי מה יהיה אם זה לא ייפסק הוא ענה: "תני לי את הכינוי שלו. אם הוא לא מפסיק - תעדכני אותי ואני אטפל בזה".
הפסקתי לענות, ואכן אחרי כמה ימים ההודעות הפסיקו. עד אני לא יודעת אם רק בגלל חוסר המענה שלי, או שאולי זה "טופל" כך או אחרת.
כך או כך, נכנסתי לתוך הקשר הזה עם מידת אמון גדולה. אולי גדולה מדי, ומהר מדי. אבל קשה היה שלא לתת אמון במישהו שהרגע הציל אותך מסטוקר, לא?
"זה לא הוא"
המשכתי לשכנע את עצמי. זה היה מישהו עם מראה גנרי, שיכול להתפרש לך בראש שאולי זה הוא. כמה אנשים את מכירה עם קרחת, משקפיים וזקן צרפתי? המונים. אז בדיוק עכשיו, בדיוק פה? איך עכבר העיר הזה יגיע לאמצע השממה, לבד, בדיוק בדיוק מולך?
הצצתי במראה האחורית, לוודא שהוא לא הבין, כמוני, שניה אחרי שחלפנו זו על פני זה, ולא מסתובב כדי לרדוף אחרי.
מה לרדוף אחריך? גם אם זה כן הוא, הוא לא ירדוף אחריך.
ככה זה נגמר בינינו.
אני בורחת למכונית שלי, מתניעה מהר בכל הריכוז שהצלחתי לגייס, מתנשמת במהירות, לחוצה.
עשר דקות קודם, באמצע מפגש, פתאום רציתי הביתה. רציתי להיעלם משם. הרגשתי שמשהו ממש לא טוב קורה לי. ואמרתי לו את זה. הוא הסתכל עלי במבט אדיש, והודיע לי שאני מוזמנת לארוז את חפציי וללכת. הוא עוד הוסיף שהוא נכנס לשירותים, וכשהוא יוצא מהשירותים הוא מתחיל לספור דקה. אחרי הדקה הזו הוא יוצא מהדלת ואם הוא משיג אותי עדיין בדרך לאוטו, הוא תופס אותי בשיער וגורר אותי חזרה לדירה. רק שאקח את זה בחשבון.
באותה שניה זינקתי על החפצים שלי, על הבגדים, ועל התיק התלבשתי במהירות הכי גבוהה שיכולתי, זרקתי כל מה שלא חייב להיות עלי לתיק, איתרתי את המפתחות, ובעודי סוגרת את הדלת שמעתי את המים יורדים בניאגרה. יש לי דקה להיות באוטו ולנסוע מכאן.
רצתי יחפה למגרש החניה, נכנסתי לרכב והנעתי. איך שיצאתי מהמקום, ראיתי אותו עומד על המדרכה. צעד אחד לכביש והוא היה חוסם את דרכי. התפללתי שלא יעשה את זה. פחדתי שמא יעשה את זה ואני מרב לחץ אלחץ גז במקום ברקס ואדרוס אותו. אבל הוא רק עמד על המדרכה, והביט בי נוסעת משם בבעתה.
"יופי, זה לא הוא…"
הוא המשיך לנסוע בכוון שלו, לא הסתובב. זה כנראה לא הוא. או שהוא שזה כן הוא, והוא לא זיהה. או שזה כן הוא והוא זיהה, אבל הוא אומר לעצמי שעוד רגע אני אסתובב לנסוע אחריו?
המשכתי לנסוע קדימה, שמחה ששנינו נוסעים לכיוונים שונים.
כמה דקות אחר כך, מצאתי את עצמי עוצרת את הרכב בצד. לא רחוק מהדרך היה שדה קצור, ועל אחת הערימות עמד עוף דורס מרשים. לא ראיתי מרחוק יותר מדי, וגם לו הייתי רואה - תמיד הייתי גרועה בזיהוי דורסים (חוץ מנשר. ורחם. ובז. אבל זהו…). יצאתי מהרכב והוצאתי ברוגע את המצלמה. התיישבתי ליד הרכב והבטתי בו. ידעתי שהעדשה שלי לא מספיק מקרבת כדי לתפוס תמונה מעניינת, אז העדפתי פשוט להתבונן. זמן קצר לאחר מכן הוא עף משם, ואני שבתי לרכב, עם ראש צלול יותר. נקי. המשכתי בדרכי. עברתי עוד כמה שלוליות, וכמה עליות וירידות, וטפחתי לעצמי קצת על השכם על "נהיגת השטח" המוצלחת. לאחר כמה דקות הגעתי למכשול שאי אפשר לעבור. חריצים עמוקים מדי בקרקע, שרק רכב גבוה מאד ורצוי 4*4 יוכל לתמרן ביניהם, ואני? נוסעת על רכב פרטי, נמוך מים המלח…
בלית ברירה הסתובבתי.
"ומה אם זה היה הוא, ועכשיו הוא יראה אותי נוסעת אחריו?"
בום. כל הצלילות והחופש נשמטו ממני, לראשי הזדחלו משפטים מהעבר. משפטים שמסבירים לי למה אני באה אליו, ולמה אני צריכה את מה שיש לו לתת לי, וכמה אני צריכה לעמוד בגאווה מול חוסר המוסריות שלי, ושאני לא יכולה לומר לו "לא" על משהו, אם גם אחרי שהוא עושה אותו בכל זאת אני חוזרת אליו… שזו אני שרוצה לפגוע בעצמי ככה, והוא רק האמצעי, ועוד משפטים, ועוד… והם נולדים מחדש בראש שלי בהתאם לסיטואציה הנוכחית - הנה, את רואה, אומר לי האיש הדמיוני שאולי נסע מולי, לא יכולת להתאפק, אז הסתובבת ונסעת אחרי. לא, לא, זו לא היתה הדרך שהיתה חסומה - זו היתה בחירה שלך להסתובב כי לא יכולת להתאפק מלדעת אם זה אני, נכון?
תוך כדי שהקולות האלו נשמעים בי, אני מוצאת את עצמי נוסעת מהר כל כך על דרך העפר, שלרגע אני חוששת שהאוטו יידפק על כדי כך שלא אוכל להמשיך, וברגע השני אני חושבת שאולי זו דווקא אפשרות לא רעה. לחכות פה, עם רכב תקול, לחילוץ, שעד שיגיע ה"אולי זה הוא" הזה כבר ייסע משם…
בכל זאת האטתי. נשמתי עמוק.
הזכרתי לעצמי שזה בכלל לא משנה אם זה הוא, או לא הוא.
אין לו שליטה עלי. רציתי לומר שאין לו השפעה עלי, אבל הנה, עובדה שיש… אבל זה לא משנה. הוא כבר לא בחיים שלי. פגשתי מאז עוד אנשים יפים בעולם הזה, שיחקתי עם כמה באופן מרגש ולא אימתני. המאסטר הנוכחי שלי הוא שום דבר שמזכיר אותו, ולא את המטודות שלו, ומהסשנים איתו אני יוצאת מחוזקת ולא מפוחדת. הוא לא פגע בי. רק הפחיד אותי. יצאתי בזמן. היום הוא לא יותר מאיש אחד מהעבר שלי. וזהו.
המשכתי לנסוע.
כשחזרתי לאיזור החניה, בין כל המכונית שעצרו בה, היה גם אותו הרכב. זיהיתי אותו. היחיד שהיה בצבע ירוק, בין המון מכוניות לבנות ושחורות. חלפתי על פניו, וניסיתי להציץ תוך כדי תנועה. האיש שישב בפנים בהה בטלפון שלו, אז יכולתי לתת מבט יותר ארוך ממאית השניה.
"זה לא הוא".