הרגע הזה,
שׁאת מבינה שכתבת מחזה.
חדש.
ושגם אחרי שהנחת אותו במגירה לכמה חודשים (שקר וכזב, זו כבר לא מגירה, זו תיקייה בדרייב...) וחזרת, וקראת אותו, עדיין חשבת שהוא ממש טוב.
ושאת יודעת,
שאת לעולם לא תוכלי להוציא אותו לאור.
זה מחזה שנכתב מתוך הצורך לפרוש ולחקור רגע את אורח החיים הזה שלך, אבל לא תוכלי לכתוב בתחילתו ״המחזה שלפניכם מבוסס על סיפור בדיוני ואין קשר בין הדמויות בו לבין המציאות״, כי המחזה הזה מבוסס על סיפור אמיתי ויש קשר הדוק בין הדמויות בו לבין המציאות.
ועוד למציאות שלי, ושל אנשים קרובים אלי.
זה מחזה שהכי הייתי רוצה לפרסם, כי הוא לא רק יפה, הוא גם מרגיש לי קצת חשוב.
כזה שנותן בעדינות לגיטימציה לתחושות ולפעולות של אנשים, כזה שמציג מורכבות אנושית ראויה.
זה מחזה שלא יוכל לראות במה.
ולא יוכל להקרא על ידי אף אחד.
זה מחזה מפולניה.
והוא יישאר בחושך.
לבד.