באוטו,
נוסעת אחרי שני הפנסים האדומים שמולי, בין עצים שחורים ושמיים בכחול כהה כהה כהה כהה.
הראש שלי שקט, לראשונה מזה הרבה זמן,
ורק מחשבה אחת עוברת בו.
״אף אחד מעולם לא נגע בי כמו שאתה נוגע בי״.
לא משפט מתוחכם,
לא פלפול או מטאפורה או תובנת על.
רק מחשבה מהדהדת
״אף אחד מעולם לא נגע בי כמו שאתה נוגע בי״.
***
את הטיזינג התחלתי כבר כמעט שבוע לפני…
״יש לי הפתעה בשבילך. הפתעה קטנה״.
והוא סקרן. ואני מוכנה לספק רמזים.
שואלת שאלות מכוונות.
נהנית פעם אחת להיות זו שמשחקת בו (אבל רק קצת… לא רוצה מעבר… גם ככה זה מביך...).
במהלך היום אני מתארגנת. מסדרת את הלו״ז ככה שיתאים,
ותוך כדי מבינה שיש מצב שהכל משתבש לנו.
ה״הפתעה״ מחכה אצלי בתיק,
ואני על הקצה.
״תראי שהכל יסתדר״ אומרת לעצמי ונושמת.
כל היום הראש עם חצי תשומת לב לערב. נצליח? לא נצליח?
חרדה שזה יתבטל.
וביקורת עצמית על החרדה,
וביקורת על הביקורת,
ו… לופ עצמי של רגשות ומתח ותסכול ורצון עז פשוט להרגיש את כף היד שלו על הלחי שלי לרגע.
ובסוף אנחת רווחה. זה יסתדר.
נ.צ לנקודת מפגש,
ואני בדרך אליו.
מחנה את הרכב.
מגיעה ההודעה: ״תשארי לבושה רק בהפתעה שלך״.
מזל שלבשתי אותה כבר מתחת לשמלה הרגילה שלי.
מורידה מעלי את דמותי הרגילה, ונשארת חשופה מתחתיה.
מגרש חניה לצד כביש ויער, ואני שלושת רבעי ערומה לבד באוטו. קצת מפחיד. אבל סומכת עליו.
״לבושה? סעי אחרי״.
אני רואה את הרכב שלו מופיע בכניסה לחניה ומתמקם כך שאוכל לעקוב אחריו.
נוסעים בשקט.
פעם ראשונה שאני נוהגת כמעט כמעט עירומה.
דווקא נעים.
עולים במעלה הכביש, ונכנסים אל תוך היער.
חשוך. ושקט.
מתמקמים.
אני עוד לא מספיקה לארגן את המפתחות והתיק, אפילו לא להוריד את המשקפיים כדי לשחרר את הלוק של הספרנית שיש לי כשאני נוהגת, והוא עומד מחוץ לדלת שלי.
אני פותחת את הדלת, המפתחות נופלים לי מהיד,
וכל ההפתעה שתכננתי מקבלת צביון מאד משונה.
מה סקסי בבחורה שלובשת בייבי דול אדום, שמסתבכת עם השיער, המשקפיים והמפתחות במקום לצאת מהאוטו ולהציג את עצמה לראווה?
אני מוצאת הכל.
יוצאת אליו.
הוא מתבונן בי.
אני מרגישה חשופה ופגיעה יותר מתמיד.
להעז להציג את עצמי בתלבושת סקסית?
אני יכולה לספור את הפעמים שעשיתי את זה על חצי כף יד אחת.
כמעט כולן היו לפני גיל 25, כשהגוף הזה עוד היה סופר צעיר ומתוח. בלי סימני הריון, בלי מליון קילוגרמים מיותרים, בלי קמטים מתחת לעיניים…
להעז להגיד בלי מילים ״תראה אותי״ וגם ״תאהב את מה שאתה רואה״? זו דרגת חשיפה, השפלה והחפצה יותר מכל מאסטר שיצליף בי, יגמור עלי או יסרסר בי.
ואני עומדת מולו.
הוא מתבונן.
ואני נושמת לרווחה, כי הוא אוהב את מה שהוא רואה.
ואוחז אותי חזק חזק.
וברגע אחד אני שוכחת את המבוכה, ואת המתח של היום, ואת כל העולם.
מוסרת לו את גופי.
והוא לוקח.
מנשק,
נושך,
סוטר,
מוריד אותי לזין שלו…
ואני שם.
שלו.
מוליך אותי אל פנסי הרכב הדולקים.
רוצה לראות אותי שם. באור.
מדי פעם עובר רכב באיזור,
אבל אף אחד מהם לא פונה לכיווננו.
גם היקום שמח שהצלחנו להפגש היום, אז הוא דואג לנו.
הוא משכיב אותי על מכסה המנוע החם,
ואני מרגישה אותו בתוכי.
אבל לא רק דרך הכוס.
החדירה שלו אלי מתרחשת בכל פתח ופתח בגוף, עד לרמת נקבוביות העור.
אני נושמת אותנו,
ובו בזמן שואגת מעונג ושוקטת מבפנים.
הוא תמיד מוציא אותה ממני,
את חיית הפרא שבי.
הדרך מהרכב אל המחצלת מאתגרת אותי. תחושת השכרון מהמגע שלו כבר שלחה אותי בחצי הדרך לספייס שלי.
אבל מגיעה אליה. ואליו.
נשכבת על גבי, ורואה את צמרות העצים הכהות בתוך האור הכחול כהה של הלילה. זיקוקים שחורים ושקטים.
כמו התחושה שלי בגוף.
הכל צלול, וחד. תחושה של נסיקת הזיקוק בשמים, רגע לפני שהוא מתפוצץ.
והכל חי כל כך. כל נגיעה מעוררת בי כוחות חיים.
כשהוא מזיין אותי,
כשהוא מנחית את כך היד שלו על התחת שלי שוב ושוב,
כשהוא מחדיר אלי אף כף ידו וסוחט ממני את כל מיצי העונג שלי,
כשהוא יונק אותי,
כשהוא שולח אותי לינוק אותו…
ואני מתמכרת למגע שלו בכל רגע מחדש.
לכל מגע.
ואז, באחד הרגעים,
כשאני רוכנת מולו, פני מול הזין שלו,
ידי עוטפות ומלטפות אותו,
זה מגיע.
כף ידו נוחתת על לחיי בעוצמה.
ושוב.
ושוב.
אני לא מפסיקה, רק מרגישה איך כל סטירה כזו גורמת לזיקוק הבוער לעלות יותר ויותר קרוב לנקודת הפריצה שלו,
ועוד אחת,
ועוד אחת,
ובום!
מאותו רגע, כבר לא ידעתי בשום רגע אם המים המקיפים אותנו הם זיעה, גמירה, או דמעות.
הכל התערבב.
הכל הציף ושכך, והציף שוב,
ואני בתוך ים של אהבה.
מתנתקת לתוך עצמי,
ואז מחזירה את עצמי אלינו.
פותחת עיניים בכוונה.
מביטה בו תוך כדי שהוא עושה בי כל מה שבא לו.
ומתמסרת.
מעניקה לעצמי מתנה - להסכים לטוב הזה.
להסכים לשקט הזה.
להסכים להרגיש הכל.
ואני מתענגת,
ואני בוכה,
ואני מתעופפת,
והוא איתי. בכל זה. כרוך סביבי, ועמוק בתוכי.
ורגע לפני שגם הוא גומר, הוא מורה לי להצמד אליו בגופי.
ואני מצייתת. נצמדת אליו בחיבוק.
נועלת את הירכיים שלי משני צידיו.
את ידי וראשי על החזה שלו,
ונאחזת בו חזק חזק.
לא משחררת.
שלו.
ואחרי הכל,
שקט.
שקט שלא יכולתי לשמוע כלום בתוך הראש שלי.
כל הקולות הטורדניים פינו את מקומם מחמת תחושת הקדושה של השקט הזה, ולא העזו להפריע את מנוחת הראש.
וקולות היער נשמעו,
וקולות הנשימה שלנו נשמעו,
וקולות הצלילות של הלילה ושל היחד ושל האנחנו הזה… נשמעו חזק.
התיישבתי, עדיין צמודה אליו.
מאזינה.
מרגישה את ידו מטיילת לי על הגב, ועל התחת,
מזכיר לי שאלו החלקים שראה ראשונים אצלי.
ולאט לאט הערב מגיע לסיומו.
ואני נוסעת הביתה,
ומגיעה אל פתח הדלת.
והראש עדיין שקט.
הגוף עדיין בהיי.
וטוב.
