סופת ברקים בשמיים צלולים,
קור בהיר כזה, עוטף,
מרעיד, אך לא חודר לעצמות.
היא נסעה בכביש החשוך, ולרגע מופע האורות המסנוור מולה תפס לא רק את תשומת ליבה אלא גם את כל תודעתה.
״להבריק כך,
להדלק באחת, ולהשרף באויר!
לכלות את כל האנרגיה במכה אחת ניצחת, במכה אחת ניצתת, באבחת חשמל עצומת כח,
ולידום״.
כמה זמן הברק מתכונן לרגע הבערה המהיר והחד שלו?
היא פתחה את החלונות על אף הקור.
אויר נעים זרם פנימה, צונן, דוקר מעט, מעיר חושים.
כמעט ניתן היה לחוש במטען החשמלי שטיפות המים נושאות עימן.
״ואם הוא יכה עכשיו כאן, ברכב הזה, ויקח אותי איתו באבחתו?״ חשבה. ״כמה זמן היה לי להתכונן לכך?״
הרכב המשיך בנסיעתו, כאילו לא היא מכוונת אותו.
ועדיין, זכרה שזה לא הזמן לעצום עיניים ולנשום.
בדמיונה ראתה אותו.
מעליה.
אוחז בה.
חודר לתוכה.
עוצם עיניו, ולעיתים פוקח.
והיא מתחתיו. מקבלת אותו אליה.
מביטה בו.
אור החשמל בחדר סינוור, ורק לפעמים הצליחה למקם את ראשה ממש ממש מתחת לראשו כדי שהוא יסתיר לה את הנורה הבוערת, והיא תוכל להביט עליו.
לרב היא עוצמת עיניים, או שעוצם הוא את עיניה עם כיסוי זה או אחר.
הפעם הוא לא כיסה, והיא לא עצמה.
היה לה צורך עז להביט.
לראות אותו.
והיא ראתה.
בכל תא ותא בגוף שלה היא ראתה והרגישה את התשוקה, והגעגוע, והרעב…
אבל כל תא ותא בגוף שלה גם ראה עוד משהו.
״הוא אחר היום״ חשבה ״משהו בו אחר״.
מיד ניסתה לסלק כל מחשבה, ולהתמסר,
ובתוכה הרגישה חזק חזק,
את הסערות הרבות שגואות בתוכו. אלו שהוא לא מספר לה עליהן כמעט אף פעם.
אולי לכן רצתה להביט בעיניה. לראות אותו. מבפנים ומבחוץ.
זמן כל כך ארוך לא הרגישה אותו בתוכה.
כשקיבלה את הסימן, ולקחה אותו אל פיה, הרגישה איך בלי מילים היא מבטאת כל מה שליבה אומר. איך בכל יניקה, בכל ליקוק, בכל שינוי קצב, היא מוסרת לו בצורה אילמת אך ברורה מאד כמה היא אוהבת להתמסר לו, כמה הוא חסר לה, כמה היא דואגת לו, כמה היא שלו…
אחר כך, כשביקש להזיז אותה למיקום אחר, היא אספה את ידיה אליו, ליטפה אותו והזמינה אותו ברגליים מפושקות להכנס שוב ושוב ושוב, אל ארץ ההרפתקאות שהוא גופה.
והוא נכנס אליה.
חדר לתוכה חזק, ועמוק,
אחז בה חזק ועמוק,
נשק לה חזק ועמוק,
ינק אותה,
נשך אותה,
הפך אותה….
הוא עטף אותה בחוטי טריקו אדומים, קשר את גופה, את שדיה, ליפף אותם סביב ידיה…
זו לא היתה כפיתה שאי אפשר להשתחרר ממנה, אבל הילדה המרדנית החבויה בה בפנים, שלעיתים מעיזה להשתחרר מן הקשירה בנונ-שלנטיות רק כדי לרמוז לאדונה שהיא היתה רוצה שיעקוד אותה עוד יותר חזק, נחה הפעם.
והיא התמסרה לכוונון העדין של החוטים, שמספרים לה כיצד היא מפוסלת הערב, הגם שלא מכריחים דבר.
כשכופף אותה על ברכיה, והחל מכין את ידיו ואת חוריה, הבינה שהיום הוא עומד לכבוש את היעד ששמו לעצמם כבר מזמן.
לקח לה זמן, והיא גילתה שוב כמה קשה לה לדבר ממש בזמן מפגש, אבל בסוף היא הצליחה למלמל מילים ספורות ששלחו אותו אל התיק שלה, שם חיכו כמה צעצועים שיעזרו לכבוש את אחוריה.
היא פחדה.
שער הכניסה הקפוץ של אחוריה הכאיב לה בכל פעם שהכניס פלאג בגודל או צורה אחרת - הכאב היה משתק.
אחר כך, כשהחפץ היה כבר בתוכה, אחרי צוואר הבקבוק בשער, התחושה היתה נוחה יותר, ולרגעים אף מענגת.
ואז חדר אליה הוא, מאחור.
בחדירה הראשונה הכאב גבר,
המתח, שמא זה כאב שמסמן קריעה, או נזק, הוא כאב שיותר קשה לשאת, אבל היא ידעה שבעבר כבר הצליחה לקבל לתוכה גם שם איבר, וכששמעה אותו מלטף אותה, ומרגיע בקולו, הרשיתה לעצמה להתמסר לרגע, ולמעשה, תוך כדי כך להמשיך ולפרוק את הפחד ותחושת הכאב בקול כדי לא לקפוא ולהתכווץ עוד יותר…
לאחר כמה חדירות הוא יצא ממנה.
תחושת אשמה עברה בה מיד.
החשש שמא לא מימשה את מה שהתאמצה עבורו כל כך התפשט.
היא רצתה לקבל אותו פתוחה ונכונה, והנה - קפוצה ובוכייה, והוא בטח מאוכזב.
כשהפך אותה אליו הצליחה לומר את המילה ״סליחה״.
מבטו הגאה הרגיע אותה מיד. הוא הביט בה, וליטף אותה במבטו, ושמח על כל מה שהצליחה.
והיא נשמה לרווחה.
המגע שלו על עורה צמרר אותה.
היא רצתה להרגיש אותו עוד ועוד, חודר לתוכה, עוטף אותה, נצמד אליה.
כשנשק וינק ונשך את שקע צווארה היתה לה הרגשה שזה מסוג היניקות שישאירו סימן, אך התחושה היתה כל כך ממכרת, שלא היה לה אכפת. רק רצתה להרגיש איך הוא פורץ את מחסום עורה, וחודר אל תוכה לא רק בגוף הפיסי.
כמו תמיד.
כשהם נמסים אחד לתוך השניה ולהיפך.
כי המפגשים שלהם הם באמת כמו ברק.
מגיעים ברגע אחד, טעונים כל כך, מבזיקים ומתלהטים, ויוצרים חשמל שאין כעצמתו, ואז נעלמים אל תוך החושך - עד לנקודת הטעינה הבאה…
