לילה קשוח כזה, מתח בכל הגוף.
אני מכורבלת במיטה, והוא מנסה לעסות כדי לעזור עם זה.
אני מרגישה שהמגע מושך את הפוקוס שלי מחוץ לגוף, לנקודת החיבור של עור לעור, וזה מקל עלי.
״זה עוזר לי לא להרגיש את כל הבלגאן שיש אצלי בפנים״ אני אומרת לו.
״אני חושב שלכל אחד יש בלגאן״ הוא אומר ״זה בעיקר תלוי כמה את נותנת לו להשפיע עליך.
״זה בעיקר תלוי כמה הוא שורף ומכאיב״ אני עונה.
״אצלך הוא כל כך קשה כי את אדם מאד רגיש. את לא מראה את זה, אבל את סופר רגישה. עם השנים עטית על עצמך חזות קשוחה יתר, רצינית, כאילו בלתי פגיעה. אבל זה לא נכון. וזה גם לא משרת אותך. הפנים הקשוחות שלך מקשות להתקרב אליך. מקשות לראות מבחוץ מי את״.
״כי אני מפחדת שירחמו עלי. או שיצחקו עלי״
״למה שזה יקרה?״
״כי זה מה שקורה למי שמפגין חולשה…״
״את לא חלשה. את רגישה. אלה שני דברים שונים״
הוא ממשיך לעסות ואני נזרקת למחשבות…
ומבינה. מבינה את המקום שלי, את הרצון להשלט, את הכמיהה למקום הזה, שבו אין לי שום בעיה להיות רגישה, ופגיעה, וחלשה.
את המקום שבו לרגישות ולפגיעות שלי יש ערך. מקום. שהן חלק מהזהות שלי, ושזה נהדר שהן שם.
שאני לא מפחדת להיות מי שאני.
שמעריכים אותי גם על הרגישות וגם על החזקות.
שאני לא צריכה ללבוש פרצוף קשוח.
שאולי בגלל זה אני נראית יותר מושכת, כי אני לא לובשת את המגן המרחיק הזה.
כי במפגשים שלנו מותר לי.
מותר לי לצחוק, ומותר לי להתבייש, ומותר לי לכאוב, ומותר לי לבכות, ומותר לי להיות קטנה, ומותר לי להיות פרועה, ומותר לי להיות הכל…
ואז גם הפנים שלי יכולות להיות יותר רגועות.
ואז גם הלב שלי יכול להיות יותר רגוע.
ואז גם העולם יכול להיות יותר טוב.
כנראה שאני יותר יפה כשאני איתך…
