צוללת למרחקים

על אם הדרך,
עומדים רכבים. 
תקועים. 
לא זזים. 
מדד העצבים עולה. 
הגשם לא מפסיק להציף את הדרך. 
עוד רגע יטבעו כולם. 
מצפצפים. 
מצפצפים. 
אין מעקף. 
צריך לחכות עד שהפקק ישתחרר. 
כבר אין טעם לצעוק. 
כבר אין טעם לצפצף.
רק להמתין. 
להמתין. 
להמתין. 
בסוף הגשם יפסיק, 
או שאיזה שוטר תנועה טועה יבוא לכוון את כל הבלגן הזה, 
או שאולי... אולי פשוט אצא מהרכב ואתחיל ללכת בשולי הדרך.
אלך לאט, אבל אתקדם יותר מהר מכל אלו שעומדים והתייאשו מלצפצף.
אלך לאט, ואדע שבכל רגע כולם יכולים להתחיל לנסוע מהר ואני אהיה זו שנשארת מאחור, 
אלך לאט, ביודעי שהשארתי את הרכב שלי אי שם מאחור ואין מי שיישא אותי הלאה...

בסוף זה ישתחרר, נכון?

רק צריך להמתין בסבלנות. 
ואו שהדמעות האלו כבר יצאו וישטפו וינקו פה את הכל עד זך,
או שאני אלמד לנשום בתוך הרכב שבתוך הפקק שבתוך הדרך שהיא... אני?