יש רגעים שהגוף זוכר טוב יותר מהראש.
אני נוסעת לבד, בחושך.
על השמשה טיפות קטנות, לא מבול.
בכל טיפה משתקף עולם.
בטיפה אחת ריח עצי זית ועשבים יבשים למחצה ותחושה של ידיים וציפורניים רבות ששורטות-צובטות-מדגדגות…
בטיפה שניה מסיבת ריקודים מלאת חיים,
בטיפה נוספת הנוף מבית העץ,
ובאחרת תחושת מתכת סוגרת על ידיים, וצוואר…
אני עדיין מרגישה את החום של כף היד שלו על הגב שלי, את האחיזה כשאני נופלת לתוך הזרועות שלו מגעגוע או מעונג.
את המבט המחייך ברוחב לב כשאני רוקדת מולו,
את הפטמות שעדיין זקורות וקשות מזכרון אצבעותיו ואת הטעם של הנשיכות שנשארו על השפתיים שלי גם זמן רב אחרי שהוא כבר לא היה שם כדי לנגוס בהן…
אחד עשר ימים ימים של ריחות וטעמים ומבטים:
ממלכה של חושים ששוחררו לחופשי, כשכל העולם הצטמצם למרחק של נשימה אחת.
לטבילה בתוך שמחת חיים
בלי מילים מיותרות,
בלי הסברים.
רק תדר, מדויק, שגרם לכל דבר אחר להרגיש כמו רעש לבן.
הוא נמצא בתוך התנועה של הידיים שלי כשאני מדברת,
בתוך הבטן שלי,
ברגליים הצועדות קדימה,
בסרעפת שנושמת הרבה יותר עמוק,
בחיוך הסודי שאני שומרת לעצמי בשקט בלי שאף אחד רואה.
הכל יחד הופך למוסיקה שממשיכה להתנגן בראש גם כשהפטיפון סיים.
על התקליט הזה יש קצת שריטות, ולפעמים נשמע שהוא מזייף.
אבל. ברגע שהמחט נוגעת שוב בחריצי הגוף שלו - ניצתת תאוות חיים אמיתית כל כך.