צוללת למרחקים

לפעמים אני מרגישה שאני צריכה לעצור את עצמי ולאצור את כל מה שאני מרגישה,
ולדחוס את הכל לתוך מיכל קטנטן שקוראים לו "מה שהקשר הזה מאפשר".

בתוך המיכל הזה, אין הרבה אפשרות לנשום.
ומחוץ למיכל הזה, העור שלי חשוף לרוחות קרות, לקוצים דוקרים, לשריטות שורפות…
ובתוך המיכל הזה, יש תחושה של חיבוק שאין בשום מקום אחר. וצפוף בו נורא. הידיים והרגליים נרדמות לי, אבל יש בו ריח טוב, ותחושה שאני מוגנת.

ומלכוד: כשאני מוגנת, אני מתרחבת.

כשאני מתרחבת במיכל הזה – הוא נהיה עוד יותר לוחץ.
וגם כשאני מצליחה למצוא מקום בתוך המעיכה הזאת, אני שומעת אותו מתחיל לחרוק ולהיסדק… צריכה להשאר קטנה כדי לשרוד במיכל. 
ואני פוחדת.

אני ממש,
ממש,
ממש,
ממש
פוחדת.