סיד-חרטא...

היה לי תקליט (כן, תקליט) ילדים בשם "הטיול לארץ התוים".
שלמה ארצי שם לוקח חבורת ילדים זייפנים לארץ התוים כדי ללמד אותם לשיר.
באמצע הדרך, אחרי הרבה סיפורים ושירים,
נגמר צד א` והתקליט מבקש "הפוך אותי, הפוך אותי, נו! תהפוך כבר!"
פעם, בתקופת התקליטים זה היה מצחיק...
היום אני מהמרת שאף ילד לא יבין מה קובץ הMP3 שלו רוצה...

מה שגרם לי להזכר בכך הוא איש אחד.
אחד כזה, שיצר איתי קשר בכלוב.
הציג עצמו.
כתב את כל הדברים הנכונים.
בסופו של דבר אפילו הצליח לעבור כמה וכמה מחסומי פחד שלי.
הרגשתי שזה מישהו שאני רוצה לתת בו אמון, לסמוך עליו.
הלו"ז שלנו באותו שבוע היה עמוס וצפוף ולא הצלחנו להפגש, והדבר נדחה עוד ועוד...
דיברנו בשיחת וידאו,
אפילו ראיתי אותו.
היה לו חיוך חמוד,
אבל זהו.
לא נראה לי הטיפוס שלי.
ועדיין,
משהו בקול שלו,
באיך שהתגלגלו השיחות שלנו טרם ה"מפגש" במצלמת האינטרנט גרם לי לבטל את עניין המראה.
זה לא נראה לי חשוב כל כך...

במהלך השבוע, 
היו לי תכניות שלא רציתי לשתף אף אחד בהן.
גם לא אותו.
תכניות פרטיות, שלי, עם עצמי.
הרגשתי שאנחנו בדרך הנכונה, אבל... זו עוד רק הדרך.
אז כששאל לאן אני הולכת באותו יום המצאתי משהו.
סיפרתי לו את מה שידעו גם בן הזוג, אמא שלי, חבריי לעבודה...

אחרי כמה ימים, כשראיתי שאנחנו מתקדמים לכוון הנכון, שאני יותר ויותר מתקרבת, שאני נותנת יותר ויותר אמון, גיליתי לו ששמרתי מפניו סוד במהלך השבוע.
רציתי לבוא למפגש איתו "נקייה". לא להתחיל מתוך סודות... כאלו יש לי מספיק. 
התקליט של שלמה ארצי מתנגן לי שוב ושוב בראש כשאני חוזרת שוב ושוב על המילים שכתב לי.
על האכזבה, הפגיעה, והכעס שהביע.
לרגע חשבתי שאני לא בסדר,
הוא הצליח לערער את הבטחון העצמי שלי.
ביקשתי את סליחתו,
והוא בשלו.
ממשיך להתעלם, להתעמר, לדרוש, להוכיח.
ואני מתכווצת מכל מילה שמגיעה,
מכל מילת תוכחה.

אחרי כמה ימים כאלו, נפקחו לי העיניים.
ביקשתי שיחליט מה הוא רוצה.
שיחליט האם הוא מתכוון לסלוח.
הוא המשיך לחוד לי חידות וללכת סחור סחור, ואני הרגשתי טובעת במערבולת של בלבול.... 
מרגישה אשמה, ועייפה, ומסורבלת...
המילים שהמשיכו להגיע היו מילות תוקפנות, אמירות מתחת לחגורה, ונסיון להשפיל בשלט רחוק את מה שהיתה אמורה להיות גאוותי.
ניסיתי להבין איפה האיש ההוא, שהרגשתי שקורא את נשמתי כמה ימים קודם...
איפה האיש שחדר לי לנפש והתיישב שם?
איך הוא השאיר את הדלת פתוחה אחריו ונתן למשב הקור הזה להכנס ולהקפיא כל השתוקקות וכל כמיהה?
הוא נעלם.
לא,
הוא התהפך.

שלחתי יד אל דלת הנפש שלי.
סגרתי אותה.
נעלתי במפתח.
המפתח אצלי.
בפעם הבאה יהיה לי קשה יותר לסובב אותו.