סיד-חרטא...

מעיל אדום ארוך, מצמר גמלים מגרד, אבל מחמם.
היא נכנסה, מסיטה את הבד השחור שחסם את הכניסה.
הוא עמד במרכז האוהל על מחצלת גדולה, כריות ארוכות פזורות מסביב.
בידו החזיק סרט סאטן רך.
איש גדול, שחום. שיערו הארוך פזור על כתפיו, שחור כפחם. פלג גופו העליון מוצק ושרירי, סנטרו זוויתי, האף הלחיים והעיניים. עיניים ירוקות רושפות מתחת לגבות העבותות.
לא מגולח.
לבוש רק בשרוואל שחור, יריעת בד אדומה קשורה למותניו.
הדרמטיות של האוהל תפסה אותה לא מוכנה. היא הציצה שוב, עיניה מתרגלות לאור המדורה הקנה בפינת האוהל שהייתה התאורה היחידה. לא, בעצם גם כמה נרות שם, בירכתיים.

ריח חזק של גמלים ועיזים, וצליל תיפוף רחוק החזירו אותה לילדותה, בשבט. לאימה שאורזת את המטלטלים, קושרת על גב החמור. אביה שהגיע עם העדר ומזרז אותה ואת אחיותיה לצאת מן האוהל.
"יש עוד לעבור את רכס ההרים הזה לפני שנגיע לדוד", הוא גוער בהן, והן אחריו, יוצאות עם החמור לדרך.
הוא מגן עלינו, היא ידעה. אחותה הגיעה לגיל 14 והשבט החליט שעליה להינשא. אבא לוקח אותנו רחוק מהשבט, שאיש לא יפגע בה. או בי. או בקטנה. שאיש לא ינקום באמא או בו.
גם כך תמיד לעגו לו על שיש לו רק בנות ולא הביא בן שימשיך את השושלת. אז כשסירב להשיא את אחותה? 

מגע אצבעותיו על סנטרה החזיר אותה לאוהל. זה זמן רב שלא דרכה באוהל שכזה. רק הריחות סוחפים אותה למחוזות אחרים, אבל היא כאן.
חזרה אליו.
שם את ידו על ראשה והנחה אותה לכרוע, בעדינות. ללא מילים.
העביר את אצבעו על כתפיה העטויות במעיל ובתנועה חדה סימן לה להסיר אותו.
היא השילה את המעיל מכתפיה ונותרה על ברכיה, לבושה בכותונת בד דק.
כל תנועותיו היו רכות ואיטיות. זה לא מתאים למבט הזה, היא חשבה. המבט שלו אומר יותר.
הוא אחז בעדינות באחורי ראשה והוריד אותו כלפי החזה. ידעה שכך הוא רוצה שתישאר, אף ללא שאמר לה דבר.
היא הרגישה את הסימנים שנותנת המחצלת בברכיה, אך לא העזה להרים את ראשה או לבקש דבר.
הרגישה את סרט הסאטן נכרך סביב צווארה. בנוף הגס של האוהל והמחצלת והריח, זה היה נעים, מלטף. השתוקקה שימשיך לסובב את הסרט סביב צווארה כך שייגע בה...
הסרט נקשר. תם הליטוף.
בהביטה אל הרצפה ראתה את כפות רגליו סובבות בחדר ושמעה כי הוא אוסף דברים. לא יכלה לראות מה.
כשראתה את הכפות פוסעות אליה, הרעד בגבה סמר את הפלומה בעורף... היא השתוקקה אליו.
אחז בידיה, קשר אותן זו לזו מאחורי גבה.
אחז בכפות רגליה וקשר אותן זו לזו.
באצבע מורה נגע בעורפה והנחה אותה בשקט לשכב על בטנה.
הרגישה איך עכשיו המחצלת מסמנת את ירכיה החשופים.
באחת חתך את גב כותנתה. היא ראתה את יריעת הבד נפרשת משני מידיה.
כשהרגישה את רגליה מתקפלות מאליהן, הבינה כי הוא מרכיב קשירה אחרת, וכשגם בטנה החלה להתרומם מן הרצפה הבינה כי היא נתלית מרגליה, הפוך.
פרט לחזה , צווארה וראשה, כל גופה היה מורם כעת, מעוגן אל וו שנתלה על אחד מעמודי האוהל.
פחדה שאם תזוז, יקרוס האוהל כולו.
ואז הרגישה את מגעו.
סוף סוף,
לא חבל,
לא בד,
הוא עצמו.
ידיים.
שלו באמת.
הוא העביר את כפתו על שוקיה, ירד לירכיה, היא ציפתה שיגיע כבר אל בין רגליה, אל החום והרטיבות שכבר בדרך, אך הוא המשיך והתעלם ועבר אל גבעת הונוס, אל בטן ולפני שהגיע אל השדיים, נעלם לו המגע.
היא שמעה את צעדיו מאחוריה, אך לא יכלה לסובב את ראשה לראות לאן הלך.
כאילו כיסה את עיניי, אך לא כיסה. חשבה. הלוואי שהיה מכסה את עיני, כך היתה נרגעת הסקרנות.
היא ידעה שכשהיא קשורת עיניים, היא עוברת למקום אחר. הסקרנות נעלמת שם, הציפייה נעלמת שם, הכאב לעיתים נעלם שם...
והיום, היום הותיר אותה גלוית עיניים, אך ללא ראייה. גלויית אזניים, אך בשקט רועם.
היא התכווצה...
כשחזר הרים מעט את מצחה, התנוחה הייתה קשה לה והיא רצתה למחות עליה, אך לא הספיקה לומר דבר לפני שגוש הסמרטוטים נתחב לפיה והודק ברצועת בד סביב פניה.
הוא כרך את הרצועה מסביב לפנים. יופי, הוא עוטף את בראש, חשבה, הוא יכסה מייד את עיני ואוכל להיעלם לי... לא. חשבה. למה? הרצועה נכרכה מסביב לכל ראשה, מסביב לפה, מסביב ללחיים, מסביב למצח... רק האף והעיניים נשארו גלויים. היא יכלה לנשום ולראות.
בשלב זה הרעד התגבר, חציה חושש, חציה זועם...
הוא העביר שוב את ידיו באותו המסלול, אך בטרם הספיקה להתמסר למגע, להתמכר למגע, כבר נגמרה דרכה של הכף והוא יצא מן האוהל. היא נותרה שם, תלויה בחציה, גלוית עיניים, מכוסת פה, משתוקקת וכועסת, ללא יכולת למחות או לזוז או להיעלם לתוך עצמה...
הדם שזרם מן הרגליים אל הגוף כבר החל לשלוח זרמים, החזה כבר כאב, אך נשאר זקור, קצת מהקור, קצת מן התשוקה וקצת מן הדגדוג הקל של סיבי המחצלת שחדרו דרך בד הכותונת.
היא הרגישה את עיניה נעצמות וכבדות, הריח החריף מצמר העיזים היה משכר.
לאט לאט היא הרגישה ידיים עדינות מלטפות אותה, סובבות אותה, היא הצליחה לפתוח את עיניה, אך המבט שלה לא היה ממוקד, היא לא הצליחה לראות דבר, בעיניים פתוחות.
כשסגרה אותן שוב, הרגישה איך היא נרגעת, וממשיכה להרגיש את הידיים שסביבה, נוגעות, מלטפות, מרגיעות, התמכרה למגען עוד ועוד.
הידיים שעכשיו הבינה כי אינן ידיו שלו, המשיכו ללטף, לגעת בשדיה הזקורים, לעבור בין לחיי העכוז, ללטף את הכוס הרטוב, את שרירי הירך המתוחים מן התלייה היו רבות. לא זוג אחד, וגם לא שניים...
בבת אחת הרגישה את הכסוי מוסר לו לאיטו, איך התלייה משתחררת, איך הכותונת נכרכת מחדש מעליה, החבלים מוסרים והמעיל מונח על כתפיה...
כשפתחה שוב את עיניה, עמד רק הוא מולה.
אחרוני הנשים הקטנות שטיפלו בה בהיעדרו סגרו את יריעת האוהל אחריהן.
הוא ניגש אליה במהירות, תלש מעליה את כל הכסויים: המעיל, הכותונת, שארית הבד שכיסתה את ראשה, הרים אליו את ישבנה וחדר אליה מאחור בחזקה שוב ושוב, מהר יותר ויותר ויותר...
בתוך השקט שאפף את המחנה נשמעה זעקה יחידה: "מאאאאססטטטררר, מווותר ליייי לגמוווור?"