האוטו הפליג מהר מהר, דוושת הגז נלחצה מתחת לכף הרגל.
לאט הרפיתי ממנה.
זה מהר מדי.
לא משנה שאין שוטרים על הכביש הזה, זה מהר מדי.
אם יקרה משהו,
אם יעוף משהו לכביש, אם מישהו יסטה מן הנתיב, יפנה פתאום...
זה מהר מדי.
אם פתאום ייגמר הכביש ואני אמצא את עצמי בפתח ביתו.
מפחיד מדי...
מהר...
ברדיו שירים שאני אוהבת. עליזים, קופצניים.
בלי יותר מדי רגש או אינטיליגנציה.
הכי כיף לנסוע עם שירים מפגרים ולשיר אותם בכל הכח.
דווקא לא התחשק לי לשיר.
מחלף היציאה מתקרב.
שלחתי יד לתיק.
הוצאתי את שרשרת החרוזים.
בתנועת יד העברתי אותה מעל לראשי וענדתי אותה עלי צוואר.
החרוזים הקרירים נגעו בעור צווארי, קשים ומלטפים.
לרגע התחשק לי לעצום עיניים ולשקוע לתחושה שהם יצרו על העור.
מנעתי מעצמי, אני נוהגת מהר מדי אחרי הכל...
ביציאה הכל התחיל להשתנות.
פתאום השתרר שקט בראש.
אמנם הרדיו עוד שידר שירי שטות קופצניים,
אבל מישהו כאילו החליש את עצמת הקול.
השפתיים שלי נעו בלחש למילות השירים המטופשים, אבל הראש היה רגוע.
שמתי לב שהגוף זז על הכסא באי נוחות.
אי נוחות?
התרגשות.
זרם קטן מצד הישבן עלה אל הגב...
עוד אחד.
ועוד אחד.
הכתפיים רעדו רעידה קלה קלה לרגע קצר...
השפתיים המזמרות נמשכו בחיוך.
הכביש החדש, איטי יותר,
כבר אי אפשר לנסוע בו במהירות גדולה.
לא השוטרים,
ולא התנועה מאפשרים זאת.
החיוך נמשך,
הזרמים התרוצצו,
הראש עוד קצת חשש והזהיר, אבל הגוף נענה לקריאה...
עד שהגעתי לשכונה,
לרחוב,
לבניין,
לדלת ביתו.
