"ולפעמים, כשאני מחייך,
אני רואה את הפנים שלו
בראש שלי
ומשכנע את עצמי בלב
שאני לא דומה לו
אני מישהו אחר.
כי תוך כמה חודשים
אני מחליף את החיים..."
(עברי לידר)
השד הזה שישב לי קודם בראש, כבר לא יכול להשאר פה.
הוא כבר יודע שהוא צריך למצוא דירה אחרת.
אני רואה אותו אורז את חפציו, וחושב לאן ללכת.
הוא עוד לא הלך,
אבל הוא גם לא פה.
אי שם, בקצה הראש, הוא מתכנן את מסלול הטיסה שלו,
אולי פותח מדריך תיירים לראש בקנדה, או בפריס.
הטיסה שלו יוצאת עוד מעט.
הוא לא יכול להישאר פה.
נהיה לו שקט מדי.
רגוע מדי.
אחת לכמה ימים הוא שומע צעקה, או רואה את צינור הדמעות שלי מתמלא..
"הנה, הנה" הוא מתמלא תקווה שהבלאגן חוזר, והוא יוכל לפרוק את מזוודתו...
אבל אחרי הצעקה והדמעה,
הוא צופה באכזבה בשרירי הלחיים שמתקמרים להם כלפי מעלה.
"סססעמק, היא מחייכת..." הוא רוטן לעצמו וממשיך לארוז.
יודע שאין לו בשביל מה להשאר.
